אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
בקצה חנות הנייר
שבתוך אזור התעשיה
נשב הזמן לאחור.
ככל שהעמקת בתוככי החנות,
כך הלכו והתמעטו הזבניות,
כך הלך החום וגבר,
כך הלכו הריחות והסמיכו,
עד לכדי תמצית מדוייקת
של דבק, נייר, וכרטיסים ישנים.
שם עצרת וידעת:
רגל אדם לא דרכה כאן מאז.
הכרטיסים נחו, כרגיל, בכוננית העץ הקטנה
המחולקת למדפים,
מצהיבים, נדירים, חתוכים לא אחיד,
מעט דבק עוד אוחז כמה כתמי צבע לא מזוהים,
ופירורי זהבים מפוזרים על גבי הדבק המשוער, המתעקש,
כמו כרתו ביניהם ברית של ותיקים: דבק-זהבים,
מעטרים בחריצות את הכרטיסים המצויירים.
חלק מפינותיהם נותרו לא חתוכים, נאחזים בשלווה באחדות ממנה
יצאו את בית הדפוס העלום כבר אז.
הם ניצלו.
יותר לא יגעו בם.
אפשר להמשיך לפרוח בשקט
מרתק הקישור בין הטכסט לתמונות
תודה מירי,
ידעתי שתביני.
רונית, פעם ראשונה שאני רואה טקסט בלטריסטי שלך שמוצא חן בעיניי. אני חושב שהשיר הזה מתפתח יפה מבית לבית והרעיון שעולה ממנו שהחפצים בצד אחד והאנשים בצד האחר והחמלה של הדוברת היא דווקא כלפי האובייקטים – הוא יפה. גם התיאור ההדרגתי הנבנה של הכרטיסיות השכוחות מאדם ומאל הוא מאוד אותנטי ותורם לאמינות השיר. לטעמי, אין כאן גם נפילות של שורות רגשניות אדולסנטיות. אודה ולא אבוש, איני מבין כל כך את הקישור לצילומים. אולי יש כאן אנלוגיה או קשר בין חפצים וצמחים כקבוצה אחת למול בני אדם. הכרטיסיות ניצלו כי לא נגעו בהם והפרחים לא נקטפו, ואולי הפרחים היו על הכרטיסיות, גיי וייס, ייתכן שמישהו יאיר את עיניי העששות. כך או כך – שיר יפה. אהבתי.
רונית אם מותר לי להתערב…אני חושבת שהכוונה כאן לתת צילום של דבר שהיה וכמעט לא נראה יותר. של זיכרון, משהו רחוק ואפלולי. וכמו צילום ישן או דבר הנראה מרחוק, זה לא ברור, מטושטש.
לוסי, לא חשבתי על זה. זה רעיון יפה שהקשר בין התמונה לשיר הוא דבר שניטשטש, היה ולא נראה יותר; אבל גם הפירוש הספציפי שמציע אהוד של "שנות טובות" הוא יפה בעיניי וכמובן אקטואלי מאוד. בראשי למשל עלו כרטסות ארכיון ישנות, למרות שהשיר מדבר בפירוש על כרטיסים וחנות, אולי כי עבדתי בעבר כשנתיים במכון "גנזים" ואני רגיש לחומר ארכיוני. מעניין מה רונית תכתוב. רני
מעניין שגם אני חשבתי על שנוטובות (: ובגלל זה הפרחים נראו לי קשורים מאוד… היו חסרים לי רק הנצנצים, אבל יחסתי את זה ליושן.
צדקת, לוסי,
הנצנצים דהו,
ונשאר יותר דבק מזהבים.
תוצאה של יושן ואולי של ייצור לא משהו 🙂
סליחה, טעיתי בשם שלך, התכוונתי לרן יגיל.
לוסי, אני חושבת שאת צודקת לגבי הקשר בין הצילום לכתוב.
יש גם עניין טכני של איכויות צילום …
לפעמים חוסר הידע הטכני מסייע לי ביצירת האמנות, מבלי דעת.
רן,
אם זו "הפעם הראשונה" שאתה אוהב – ברכותיי …
אני יודעת שהרבה פעמים כתבתי בסגנון הזה, כלומר עם התמקדות בחפצים במקום באנשים, אבל לא קראת כנראה, שזה בסדר ממש.
(אני עצמי קוראת רק כשיש לי חשק ורק את מה שאני רוצה במדוייק).
ולגבי "רגשנות אדולסנטית", צירוף שקראתי ממך לא אחת, אני חושבת שיש משהו מאד מבטל שאמירות האלו, שלא מוסיפות לך או לרצון לקרוא את דבריך.
כך או כך, נחמד שקראת.
יגאל,
לאור השאיפה הברורה שלך למצוינות בכל הקשור לכתיבה, הייתי מצפה שתדבר בעברית. ביטוי כ"רגשנות אדולסנטית" בעצם מבטל את כל הכוח שבביקורת שלך, ומשאיר רושם של מתבגר המנסה להרשים בכוח.
יפה. מעורר מחשבה.
תודה, אומי.
רונית, ניחוש לא פראי – מדובר בכרטיסי ברכה ישנים לראש השנה ? במה שקראנו לו 'שנות טובות'?
גם, אהוד.
זה היה התמריץ אני מניחה 🙂
יופי של שיר שמדבר על נוסטלגיה בלי "פולניות". אני "חולה" על חנויות כאלה.
בילדותי אהבתי לצייר ובכל חודש אלול היה אבא מביא לי כרטיסי קרטון לבנים, שרידים מאיזה משרד, ועליהם היה עלי לצייר פרחים ופרפרים וציפורים בלווית ברכה לשנה טובה ממשפחתנו. הוא היה מדביק בול ושולח. כעבור כמה שנים העירו לי חברות שהכרטיסים המוכנים יפים פי כמה. לא חשבתי כך אבל נרמזתי שהחסכונות הנהוגה בבית לא נבעה רק מעידוד כשרונות. שנים עברו וכשאני נפגשת עם ידידי הורי, הם מזכירים לי כמה יפה צירתי. אחדים אף שמרו כרטיס או שניים למזכרת. בבת אחת דהו כל הנצנצים שהודבקו לכרטיסים כמו קשקשים לשיער חיילים עם רובים, ערוגות פרחים וילדים שצבהיהם לא הותאמו לגופם והמחיר היה בולט, כדי שהנמען ידע כמ הוציאו עליו…
היום נשלחות ברכות הכמויות לכל מי שעובר בדרכנו.
מילא, שתהא שנה טובה ומבורכת.
רות,
איזה קטע מרגש ונוסטלגי הבאת כאן,
סיפורת בפני עצמה.
תודה 🙂
תודה, לוסי.
את בטח גרופי בחנויות האלה,
לי אין הרבה מה לעשות שם מלבד לקנות מוצרים מוכנים ..
אבל תמיד זה מגרה אותי ליצור, גירוי שעובר מיד עם ההגעה לדירה עם מוצרי הבתיה עוזיאל..
השנוטובות שניצלו, נשארו בירכתיים, אבל אולי גם נשכחו ולא מלאו את השליחות שלהן, מקורי וציורי מאוד
נכון, חני,
את חכמה מאד, איזה כייף.
איך את תמיד מבינה משהו מעבר ?
הכוונה "את מה שמעבר".
יפה שירך, רונית ,עם ארומה מאוד מיוחדת וריח סמיך של פעם . יפה תארת את חנות הניר וזליגת הזמן לאחור אל מה שהיה פעם. גם לי הזכיר השיר את השנות טובות של הילדות
תודה, חנה יקרה.
הריח הסמיך מפעם..
שלעיתים נגלה גם היום ומחזיר.
לא חשבתי על זה ככה. ובעצם גם את תרמת להצלתם בעצם מעשה הכתיבה. יפה ורגיש, רונית. מצטרף לדעת קודמיי.
תודה, שחר.
כן, מדובר ברגישות לחפצים שזה שלב מתחת רגישות לצמחים, בעלי חיים ואח"כ בני אדם 🙂
השאלה היא אם הפרסום מציל אותם או שמא השיכחה של בני האדם, זה לא ברור…
רונית, לא יודע אם הם ניצלו או אבדו באין שימוש, אבל הטקסט הזה ממש מוליך את הקורא פנימה לתוך ממשות שמעוררת געגוע ונוגעת ללב.
תודה, אמיר.
אכן, לא ברור מי ניצל ומי אבד בשל אי שימוש.
מכיר את "אחת ניצלה, אחד ניצלה" מהבדיחה המפוקפקת ?