שלום, חוליה שלום

מאוחר יותר, התחלתי ללמד קצת שיעורים פרטיים למבוגרים, וברוב טפשותי
פתחתי תיק של עוסקת פטורה במס הכנסה.
באותו זמן החלטתי גם לשפר את יחסיי עם ביטוח לאומי ולפנות מרצוני לשלם את כל חובי
משנים. 
בהמשך הם ניסו למצוא לי הגדרה, כיוון שכבר לא נחשבתי מובטלת,
מצד שני, דמי הכיס שהרווחתי לא יכלו אפילו בעיניהם להיחשב משכורת,
לכן נקראתי מאותו רגע שיא של התשלום אליהם, וכלאחר כבוד, 
"עצמאית שאיננה עונה על ההגדרה בחוק".

כולם נראו מרוצים מהיציאה הזו שלי מהבונקר והחזרה אל המציאות המדווחת,
החזרה אל פנקסי התשלומים והמקדמות, הדו"חות והדחיות.

את שמחתם זו הראו כל הגופים העוסקים בדבר (מע"מ שלא אמור להיות קשור לעוסק פטור,
מס הכנסה וביטוח לאומי), ע"י שליחה של מיני מכתבים שבועיים, בקשות ואחר כך התחננויות
לקבלה של מקדמות כספיות מאלת ההון החדשה, אני,
בהמשך התחילו להתקבל מעטפות גדולות יותר ויותר שתבעו שאדווח להם שנתית
על כל שקל ושקל שהרווחתי, רק הבעיה שההתאהבות החד צדדית הזו,
הולידה זרם שעדיין לא נראה כמותו של תכתובת, בין הגופים לביני.

דוגמא לתכתובת הזויה אחת היא מכתב ששואל משהו כמו:
"כך וכך נראה לך שתרוויחי בשנת המס XXXX ?"
אני עונה: כן.
תוך כמה ימים מכתב נוסף, במעטפה חומה יותר וחמורה השואלת משהו כמו:
"באמא'שלך ?"

אחרי שאת עונה בכן ומסמנת ב V את הרובריקה המתאימה,
את מקבלת אחרי חודש מכתב בצבע ירוק של אשפוז, הנוזף בך ונשבע
שהניידת בדרכה לביתך, כי "עדיין לא מסרת את התכתיב הקודם שנשלח
לביתך בתאריך הנקוב, אם לא תשלחי מיד את הדיווח, ניאלץ".
……………

משלא ידעתי יותר איך לעצור את השטף, התקשרתי.
בביטוח לאומי מעולם לא נעניתי, אלא בזבזתי שעות על שעות בהמתנות והפניות בחזרה,
ושליחה לעזאזל משהגיעה שעת הסיום של המענה הקולי וחוזר חלילה ביום הבא.
במס הכנסה היו קצת יותר חביבים, חיכיתי רק 20 דקות בטלפון, משנעניתי, זה היה
במחלקה הלא מתאימה, שהעבירה אותי בשמחה לאיד למחלקה המתאימה, ושם לאחר שהשמיעו לי את
כל מהדורת החדשות, ממש נעניתי על ידי פקיד בשר ודם, שענה ב: 
"חולייה, שלום".

להתחלה מזמינה מזו לא יכולתי לחלום אפילו, וככה התחילו יחסינו ברגל ימין.

מאז, הספקתי להיות עוד קצת מובטלת, ואחר כך מועסקת במשך מספר חודשים במשרה חלקית
כלשהי, ועכשיו העבודה הנוכחית (טפו, טפו), 
שינויים שמשמעותם העיקרית היתה
ביקורים תכופים במס הכנסה ושלוחותיו, ורקימת יחסים קורקטיים עם אנשי החולייה שלי.

במשך הזמן הפכנו לידידים, וכשהתקשרתי המענה הפך ל "חוליה!!" קצר,
אם כי גם מעט אימתני.

משהייתי מגיעה בגופי אל המקום בכדי לברר איך קרה מחדל זה או אחר, הייתי מתקבלת במבט אוהד ובקריאת "נו, מתי כבר תחליטי במה את עובדת ?" חביב
מצד שומה זו או אחרת, שעירה יותר, לקול צחוקם של החולייתיים האחרים.

אפילו ביום שבו יחסינו עלו על שרטון, כשקיבלתי הביתה מכתב הדורש ממני לשלם
פתאם אלפי שקלים אם לא אכפת לי, ולא כי אני חייבת להם (ההיפך הוא הנכון),
אלא רק כי בא להם דווקא עכשיו בחוליה לנסוע לטיול מחוף לחוף, ולכן מתאים להם שאשלם
מקדמות על חשבון מה שנראה להם שארוויח השנה (תודה על ההערכה באמת),
אפילו ביום ההוא, לא נתפסתי לבהלה ושמרתי על קור רוח.

למקרים קיצוניים כאלו הייתי שומרת את נשק הפנייה דרך האינטרנט, שחדש גם להם,
ומרחיבה בו.
הייתי פונה אינטרנטית אליהם או למדור פניות הציבור, כותבת בקצרה וברשמיות
את טענתי, כולל כל הסימוכין של מכתביהם הלא צודקים, ומודה לטיפולם המהיר בברכה.

אם קודם חשבתי שהגעה גופנית אל מקום האירוע היא המעשה היעיל ביותר, התבדיתי.

אם יש משהו שהם לא לגמרי אוהבים להתעסק איתו זה מחשב, ובכלל זה, פניות במחשב,
ועל כן, ייתכן ולא תיענה ימים שלמים בטלפון, שתעמוד בתור פיזית במשרדיהם,
כשתתקבל זה יהיה בהפסקת הצהריים שלהם, וכולי,
אבל אם אתה יושב בביתך ומקליד מספר מילים באתר האינטרנט שלהם, אתה תקבל את המענה
המהיר והיעיל ביותר.

אכן מסתורין.

כנראה שמדובר בפחד מטכנולוגיה או בפחד עתיק יותר: הפחד
שאם התשובה כאן לא תספק, אתה תנקוט בצעדים אלימים יותר ותגיע בגופך
למשרדם, ותוכל לתפוס אותם עושים את מה שהם עושים, חשופים בצמרת.

אני חושבת שהסידור הזה נוח לשני הצדדים, ולכן מהיום והלאה אני עוברת להתנחל אך ורק
ברחבי הרשת במגעיי עם השלטונות.
את טענותי,  גחמותי ותשבחותיי אשגר רק דרכה אליכם, אנשי משרד יקרים.

ובינתיים:
שלום, חולייה.