פעם, כשהייתי סטודנטית, נשלחתי מטעם "מן פאואר" ללשכתו של מנכ"ל משרד העבודה והרווחה (ככה קראו לה אז) אברהם בן שושן. המקום היה עלוב שבעלובים, עם פקידים ששותים תה כמו במערכונים על משרדי ממשלה, מעופש היה שם וגועלי בצורה שלא תיאמן. הבן אדם היחידי שהיה שם באמת בן אדם הייתה הגברת שאחראית לרווחת הנוער או הילדים. אלה שמה.
התפקיד גם הוא היה נמוך שבנמוכים ובזוי שבבזויים – שוליה של שוליה של שוליה של מנהלת הלשכה. בזוי בתוך הלשכה, אבל רם ונאצל כלפי כל העובדים האחרים.
פחחחחחחחחחח….
אפילו כדי לשים חותמת שמכתב כלשהו הגיע למשרד הייתי צריכה את אישורה של ענת במלעיל שהייתה בעמדה מעליי. ושתבינו, התפקיד שלי היה "פקידת דואר".
כמה החזקתי שם מעמד? מאוגוסט עד החגים, ועוד כמה ימים עד תחילת שנת הלימודים האקדמית. כמה עוד אפשר לשאת?
ברררררררררר….
מפעם לפעם, אבל באמת לעתים רחוקות, נחתו בלשכה אנשים מהחלל החיצון, כלומר מהכוכב שלנו. מי אלה, אתם חושבים? האנשים שהכי מזכירים את הפלנטה שלנו היו… האנשים שבאו לתקן כל מיני דברים ש"קשורים במחשבים".
יום אחד הגיע טכנאי של מכונות צילום.
"אז איך קוראים לחברה שלכם?" שאלה מנהלת הלשכה החשובה.
"בלמוט", ענה.
"איך?"
"בלמוט"
"איך?"
"בלמוט"
"איך?"
|
הוא לא באמת היה כושי |
"תראי, זה נורא פשוט", הוא הסביר לה בחיוך סובלני, "בא לחיות את יודעת להגיד?"
"בא לחיות. כן, אני יודעת".
"אז עכשיו תגידי בא למות".
"בא למות"
"יפה"
איך צץ לו בדל הזיכרון הזה מעומק הנשייה שבו שתלתי אותו?
ומה אתם אומרים על זיכרונות נידחים ממקומות עבודה ישנים?
מקסים
קרן אור מחויכת ביום אפור
🙂
בלמוט מסיפורי מקומות עבודה קודמים (ויש לי המו המון מקומות כאלה).
אז נרשמתי לקבלת עדכונים מהבלוג הזה שלך!
אשמח לשמוע מסיפורי עבודותיך
אותי שלחו ממנפאואר לעבוד ככתבנית בחדר הכתבניות במפעל הפיס. זה היה חדר גדול עם 10 כתבניות והיינו מכבלים חומר להדפסה מכל אגפי מפעל הפיס. הכי מרגש היה לקבל הדפסות מחדר המנכ"ל. אם התמזל מזלנו, וזו הייתה הדפסה דחופה, אז גם התבקשנו במו ידינו לקחת את ההדפסה ולעלות לקומה השלישית ללשכה.
שם ישבו שתי גרציות, עם מחשבים, שיחקו סוליטר והיו מאומנות בלומר "המנכל לא נמצא". זהו. להדפיס הן לא הדפיסו אפילו שורה אחת.
ההייררכיה הברורה של הבוחשים בתה.
אני מקווה בשבילן שהן עדיין שם, באותן לשכות ובאותן עמדות.
שייהנו