לקרוא עיתון מול הרוח טל איפרגן, מול הרוח
לעמיר לב יש שיר שאני אישית מאוד אוהבת, מיני רבים. "חביתות ואורז" שמו. בגדול, מה שאני אישית לקחתי מהשיר הזה, בעיקר, הוא העניין העדין ההוא שמתרחש כשאתה פוגש את זו שלמולה השגרתי הופך לפתע כה תפל בעיניך, וה"יחד" שלכם הופך לאחד הדברים הנפלאים ביותר עלי אדמות. עלי בכלל. סוג של משהו מופתי, נדיר, אישי ומהפנט.
ואני? אני… זמן רב לא עשיתי זאת. חצות היום, ריזלינג, סושי. בלי חביתות הפעם. רק אני והאורז, רק אני ועצמי, רק אני ונפשי שרעבה לאורז אחר (או לחביתה אחרת), שלא עולה במצפון קלורי, שלא גורמת לבטן להפוך ליציקה מתונה של שביעות. הפעם האחרונה, כמדומני, הייתה במהלך כתיבת הספר. ישבתי אי שם, בסושיה ריקה קרוב לנחלת בינימין, ובעודי מתמכרת לאורז הלבן, לסלמון, לאבוקדו, חשבתי לעצמי מה הייתי רוצה שימלא אותי באמת.
מחשבות רבות תופסות אותי בימים נוראים אלה. תכף יורד עלינו הכיפור, ואותי אישית הוא מלחיץ. הכיפור שואל אותי: מה עשית בשביל עצמך לאחרונה? ואני אוחזת את מקלות העץ היטב, מרימה עוד עיגול של אורז, תוהה איך אסלח לעצמי ככה? שכן תחילה יש לסלוח לאדם שאותו אמורים לאהוב בראש ובראשונה, את עצמך, גם בימים נוראים, אלה שעליהם כתבתי לא אחת, כתבתי עד כדי שעמום. שואפת להאמין שאכן ובאמת, יש משהו באוויר. שקיימת לה איזו רוח סתיו אחרת שלמולה לא ניתן לקרוא עיתון או כל דבר אחר, מול הרוח.
מתקתקת ומוחקת. ושוב מתקתקת ומוחקת. כה רוצה לכתוב לך, אך זה מציף את החזה, אז אני עוצרת. כי אין לי זמן כרגע לטבוע בבוץ הטובעני. אינני יכולה לבכות לגמרי, זה מוחק את האיפור החלקי שלי, זה עלול לטשטש את העתיד. את ההווה המפואר שמעולם לא היה לי, כשם שאני חובקת עכשיו. אינני יכולה לבכות, אז אני מנגבת, דמעה בודדת ואחת נוספת, חלקית ומלוחה במיוחד, כי אני מפחדת לאבד עכשיו – אבא. אתה מוכרח לסלוח לי. יש לי הווה להיצמד אליו, אף על פי שטרם פגשתי את זה שלמולו השגרתי יהפוך כה תפל בעיני, לא משנה בכמה רוטב סויה אטבול את השגרה. לכן, אני כמהה שרק תדע שסלחתי לך על הכול. על הכול, אתה שומע?! אני אוהבת אותך לראשונה בחיי, במותך, אני אוהבת כל כך. כשהספר נולד אל אוויר העולם, נסעתי אליך, ניקיתי את הקבר שלך היטב. הבאתי לך חמניות הפעם, כדי שתשמח עמי. כדי שתבין שמותך מפרק אותי, ובמקביל, שהחיים שלי כרגע מלמדים אותי להמשיך לאהוב אותך, כפי שאתה. כך, גם בלי מגע. העיקר לאהוב ולסלוח.
אשתף, שעם סיום כתיבת הספר חשתי הקלה. נטל שירד לי מהגב. לפתע הלכתי זקוף יותר, שלם יותר, קליל. ככה במשך 24 שעות יפות עד שבשורה מרה דפקה לי בדלת שוב. מותך אבא. עוד תיק. עוד נטל כבד. עד חצות היום הזה, הנוכחי, לא ברור לי איזה מהם כבד יותר. איזה תיק מושך יותר אחורה. ולמזלי, ההיריון של הספר, של הרומן הראשון שלי, למזלי, הוא דרש ממני להתמודד עם החיים, אלה שבעצם ממשיכים, בדיוק כשמתחשק לנו לעצור. בדיוק כשהפיתוי קורץ: לשחות בבוץ הטובעני הזה עד לכדי ייאוש. אבל השמים, נועדו להיות בהירים. בהירים לגמרי. יום אחד.
גמר חתימה טובה, אבא. גמר חתימה טובה לכל מי שמאחל לעצמו לסלוח לעצמו, ולהפוך את השגרה שלו לדבר-מה קסום.
יום הכיפורים, אולי בגלל השקט, הישיבה עם הזיכרונות, סוג של חשבון נפש המעמיד כל אחד ואחת מאתנו מול המראה. וזה לא קל. לא פעם היא מראה לנו דברים שלא אהבנו, דברים שפגענו, דברים מטושטשים. ומאתגרת אותנו לסלוח ראשית לעצמנו, להבין ולקבל את ה"למה עשינו או פעלנו כך או כך".
מה עשית בשביל עצמך בזמן האחרון? הרבה. בעיקר בחנת כלים כדי להתמודד עם התיקים, חלקם כבדים מנשוא. נולד לך רומן ראשון. נתת לעולם הזדמנות להכיר, ללמוד ולהתחזק מיולי. סיימת את לימודיך, התחלת לעבוד במה שאת אוהבת, קירבת אנשים לשירה בדרך המיוחדת שלך, למדת לסלוח לאבא ואפילו להבינו ולקבלו. ניפית מצבים שלא עשו לך טוב במיוחד, וגילית יותר בבירור כיוונים שאת רוצה. יש עוד, וזאת אני מאחלת לך בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
מות אבא הוא תיק כואב, מטלטל, מפרק. במקרה שלך הוא אפילו לא צודק, כי הוא לא נתן לך הזדמנות לפעול, לנהוג אחרת. הוא לא קל לך ולא קל כעובדת חיים. גם חיפוש אשמים או לחשוב מה יכול היה להיות לו… – זה כבר לא יעזור.
אבל השמים בהירים. בהירים לגמרי. גם אם תיקים קטנים נוספים מותנים בדרך.
סלחי לי אך אני חולקת עליך. בכל מצב, גם עם החולשות, הכאב, העצב, כשהנשמה מפורקת… עדיין אפשר לקרוא עיתון מול הרוח. כי אלה החיים.
לא לעצור, גם כשהבוץ הטובעני מזמין אותנו לקפה עם הייאוש. גם שהעיניים מלאות דמעות, והגרון חנוק, והלב כואב.
ולסלוח. לא לכולם, לא להכול. אבל כן למי שעומד מול המראה. כן לעצמנו. כי בנו היכולת לכל מה שנרצה.
גמר חתימה טובה.