בננות - בלוגים / / לתקן את הפיות השבירות
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

לתקן את הפיות השבירות

 

הגיעו מים עד נפש. העת לכתוב. דברים רבים גואים ביחד, במים הגדולים. נשטפים והנה בא עוד. איך להכיל את הכל ולחיות, מאות הפעולות הקטנות בעין הסערה, רק בלכתוב.

סופה חורפית במדינה מדברית היא דבר מוזר. גוויות של מטריות מקומיות שלא שורדות רוח ממדינה קרה. כל אחת מעוותת, פצועה בצורה אחרת. נטושות בפחים, או באספלט, או על המדרכה. הרבה שחורות, אבל יש גם צבעים נוספים. כבר מאוחר לעצור ולהושיט עזרה. גם המטריה הוורודה שלי, הפריזאית לכאורה, לא עומדת בפרץ. מתקפלת לפנים והחוצה, לפי משב הרוח, ברחוב קרליבך. זו הרוח, רואה ואינה נראית , היא המסוכנת מכולן. יותר מהקור והגשם והברד. אינני נוטשת. אני מקפלת אותה בכח ומתהלכת אתה סגורה. נרטבת עד לשד העצמות.

 

בדרך אל הוצאת הספרים, לראות את הרך הנולד. ובעצם זו בת. נקבה. ספר השירה שלי, הדפסה ראשונה לדוגמא. כל הבטנה הרכה, הפלומה בכריכה אחת. הו אמביוולנציה. הו סערת רגשות. הו אהבה גדולה וכמותה בושה. ובדרך רוח קשה מצליפה, אסור לעצור. בפסאג' של קרליבך בית קפה אופנתי כל כך שאין לו שם, אבל יש לו גגון. רגע של חסד. מזהה את אלכס אפשטיין יושב על כסא גבוה מול החלון. מעשן בצורה מצחיקה. אם הייתי מתעכבת עוד רגע ודאי היו שם עוד ידוענים שונים ומשונים. תל אביבים סגופים, מצופפים ליד החלון, גם כדי לראות ולהראות. הוצאת הספרים שלי ישנה וספונה באזור התעשייה מעבר לאופל של גשר מעריב.

מדינה של קצוות. נובמבר הגשום ביותר זה עשרים שנה ולאחריו דצמבר השחון ביותר זה עשרים שנה ושנה חדשה וסופה לסוף השבוע. אני מתלוננת שעה שאני נכנסת לחלל החשוך והאהוב כבר של ההוצאה. אחרת זה לא היה מעניין, אומרת עמית  וצודקת. ביום הקר ביותר של השנה אני מקבלת את העותק הראשון, עוטפת אותו בסוודר. באותה סקרנות בה בוחנים תינוק חדש אני מביטה. מי אתה?

הכל הייתי עושה אחרת. מורידה חצי מהשירים. מוסיפה איורים לצד שמות הפרחים הטקסונומיים עד לזרא. משנה את עימוד הדפים. מוסיפה קפל פנימי בכריכה. משנה את ההקדשה. אבל הנה הוא. כך הוא נברא. מוכנה להגן עליו בחירוף נפש מפני העולם. שטחים פתוחים הוא שמו.

 

הוצאת הספרים מעלה בי בבטן את אותה תחושה שמעלה בי הכלבייה. מקום של חסד. של עוני חומרי ועייפות שנצברה בזמן ועושר רוחני רב. תחושה של התרחבות פנימית מהולה בחמלה. מבולבלת קמעה, אני אוספת ספר שירים אחר בדרכי להכין לעצמי תה במטבחון המאולתר. פותחת אותו, ילד של מישהי אחרת. קוראת בעדינות.

ואחר כך על הקיר נתקעת בתמונת פנים ישנה של אשה צעירה ,שחור לבן, מאופרת אבל עדיין ילדה. מחזיקה סגריה בכף ידה הקטנה. מי זו? שזכתה לתמונת פנים יחידה על הקיר, צופה קבועה במסגרת על כל שמתרחש כאן, נערך ויוצא אל האור. חיה קדמון. (מעולם לא שמעתי את שמה.) מתה כבר שישים שנה או למעלה מזה. משוררת. מיכה מספר לי שבזכות התמונה גם הם יצאו לחפש ומצאו משיריה. גם פרסמו בגיליון מיוחד של עיתון 77. כעת כל זכרה לברכה מצוי בגיליון. צריך לחפש אותו. אני מעכלת את המידע. תוהה על כוחה של תמונה יחידה שצולמה יום אחד, ברגע אחד והמשיכה והתגלגלה. עד שנעצרה. האקראיות הבלתי הוגנת, הבלתי נתפסת, חסרת המשמעות מעצם היותה, שוב מכה.

בדרך חזרה טובעת אל האוטו. בבית הקפה השקוף יושב איל שני אל שולחן ועל פניו נסוך מבט מיוסר. אם הייתי מתעכבת עוד רגע וכו. האוטו הישן והאהוב מחכה לי בנאמנות של סוס ותיק על המדרכה. אנחנו שטים אל נתיבי איילון. בשעת הצורך סוסי הוא גם סירה. כשאני נוהגת בו גם הוא כמותי נעשה בן כלאיים, מולטי פרסונליטי דיסאורדר. רכב עיר או רכב שטח, הובלת חיות, הובלת בנות, ולפעמים, עם השיר הנכון, גם מסיבה סגורה. אנחנו מספיקים, באיחור של דקה אל אוניברסיטת תל אביב. (הו כמה שאני אוהבת להספיק.)סמינר שרציתי לשמוע אודות מגוון המינים בשטחים עירוניים. אני נכנסת אל החדר מטפטפת ופרועה ,מתיישבת בפינה. מילים יפות כמו שפעה ועושר נזרקות אל חלל הכתה במסווה של לקסיקון אקולוגי. ביטוי יפה כמו שטחים מופרים. אני שומעת אותם עם החלק הלא נכון של המח. עם בטן של שירה. קוראת את עצמי מיד לסדר להקשיב כהלכה, כבר הגעת, אבל מתענגת עדיין. בברלין זמירים שרים חזק יותר בימי השבוע , כנגד רעש העיר. בארה"ב יונים מרשות לעצמן לצוד קרוב יותר לשפת הכביש בסופי השבוע. והמרצה, הוא  דווקא חקר את ציפורי העיר של הגינות במסגרת דוקטורט בפריז. שנים ארוכות ישב בעיר היפה ביותר בעולם וסָפַר.

 

אחר כך לחלץ את הבנות מהגנים. מכוניות ונהרות של מה בשולי המדרכה. איך חוצים? להוציא את הכלבה. לעלות כבר הביתה, אל הקומה השנייה, ערמה של מעילים ותיקים וצעיפים ומטריות ומפתחות ושקיות ומה לא על אמא. ובבית לחמם. להאכיל את הבנות והכלבה והעטלף. הן באות אלי עם הפיות השבירות ,כך הן קרויות אצלנו. כשמן כן הן, נשברו. לאחת  נחצתה הכנף, לשנייה ניתק החיבור לפטרייה עליה ישבה. זה חשוב מאד. אני מנסה להעמיד קומקום של מים, אבל ברק פגע והפקק קפץ והקומקום נפטר. אני יוצאת למסע בזמן ומעמידה קומקום של מים על הגז. זיכרון קומקום הנירוסטה שורק במטבח בית הורי. השהות שהייתה דרושה לרתיחה. הימים בם הייתה שהות. ושוב חוזרת בתודעה. המסע ארך ודאי שניה. לו ידעתן בנותיי על המקום בו גדלתי. ללא מסכים, ללא ערוצים, ללא מותגים וורודים. כשקו הטלפון היה רק פריט אקראי בדירה. אחרי צהרים ארוכים על עץ הפיקוס בגינה. והיום ההוא שהלכתי לבית הספר כשבאו הגוזמים. ראיתי אותם מגיעים, עוטפים את העץ הגדול בחבלים והמשכתי ללכת. ולא עצרתי בעדם. אולי מחאה קלה. זה היה ביום חמישי, בכיתה ה'. כבר חשבתי עצמי גדולה וגמולה מעצים . כמה מעטים הדברים שקרו ,שאזכור כך, במדויק.

 ואז קפה וחדשות במחשב. הטבח הנורא ברובע האחת עשרה של פריז. לקרוא ולא להגיב, בנשימה עצורה, לא לומר מילה מול הבנות. מוקדם להן מדי. פריז הקרה, האפורה, הארורה. בעצב הזה של ינואר. פריז של המטריה הוורודה. חשבתי היום איך החורף בפריז תמיד קר אבל מתון. ללא סופות, ללא רעמים וברקים. זה פשוט לא קורה בה, חשבתי היום- וטעיתי נורא.

 

אם הכל יעלה כשורה (ובכך שאכתוב בוודאי לא יעלה הכל כשורה) בשבוע הבא הספר יצא אל האור. חשיפה ראשונה בפסטיבל ימי שירה במדבר ,בשדה בקר. השנה השלישית בה אתארח, דרך נס, לבוא ולקרוא שירים. הפעם מתוך ספר. שוב אעמוד עירומה על הבמה .מעיים. כפיים. מעיים. כפיים. מתרגשת על סף עילפון. אי אפשר להתרגל לזה. ארבע מאות כותרים של שירה יוצאים בשנה, אמר לי אלפרד. הסכנה בגרפומניה חשבתי. שירה שהיום כל אחד כבר יכול. והנה אני כזו בת מזל לבוא לקרוא. לקרוא ולהישמע ולהישכח. מזל עיוור, אקראי, בן תמותה.

2 תגובות

  1. אביטל קשת

    את כותבת כזו מוכשרתבאופן מיוחד בעיניי, לקרוא ולהזדהות, גם לי יצא ספר, אבל של פרוזה.

    בהצלחה.

  2. נורית פרי

    ברכות חמות להולדת הרכה… מי יתן ותיגע באנשים רבים…

השאר תגובה ל נורית פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג