יום העצבנות

מחכים בכיכר הגדולה לזיקוקים. הרבה ילדים של עובדים זרים על כסאות הפלסטיק במרכז הכיכר. זו ישראל אחרת מאשר בימי ילדותי, אני חושבת. עם שוך הזיקוקים חוזרים הביתה. הרחוב מוקצף מספרי. האם ספרי שלג הוא נחמה על אין שלג? אני תוהה. ההורים חוזרים עם הילדים על הכתפיים או בעגלות. עשרים שנה אחורה, בני עשרים, יוצאים עם בקבוק יין וחיוך שרמנטי לאיזו מסיבה על אחד הגגות. בבית הזיקוקים ממשיכים להרעים. מחשבה אחת על הפגזה אמתית חולפת בראש. האם גם זה עניין ישראלי? קרוב לוודאי.

דברים ישראלים: במבה. פטיש מתנפח גדול עם צבעי הדגל. שוקו בשקית. צפירות.

וביום החג, בשעה שבכל אי תנועה ותחת כל שיח רענן מעלים זבחים, אנחנו נשארות בעיר. היא שקטה וריקה ומשופעת בחניה. אלו שעותיה היפות. וברחובות מתנופפים דגלים עם סמל העיר תל אביב ושוליים כחול לבן. דגלי מדינת תל אביב

בת 66. צעירה עדיין לכל הדעות. האם בעוון זה תחלואיה המדיניים? ואולי הפוך, היא הרי צעירה עדיין, וודאי עוד אפשר לשנות.

והנה הדרכון שלי, המחודש, זה שבזכותו אצא את הארץ, מגיע בדואר מהר משחשבתי. מתוך שמחה אומרת לעצמי,נו טוב, לא הכל רע במדינה הזו.

ובערב שקדם ליום העצמאות הלכתי לשמוע את "שרים בכיכר" שאני קוראת לו "בוכים בכיכר". אם לא היה הדבר כרוך בהזזה של האוטו, הייתי מרחיקה עד הטקס האלטרנטיבי הדו לאומי שבגני התערוכה. ובכיכר המרכזית אנשים רבים, רובם צעירים מאד. וזמרים מכל הקשת עולים ושרים יפה כל כך את הצער. על המסך מקרינים תמונה של חייל שנפל בהגנה על הישוב ניסנית. היכן נמצאת ניסנית לעזעזל? אני מפשפשת בזיכרון מדריכת הטיולים שבי ומעלה את רוח הרפאים של היישוב שנמחק מעל פני האדמה. עפרו הצעיר של החייל בוזבז לשווא בעפר המקום שהיה ואיננו עוד. על המדרכה יושבת בחורה עם בטן ענקית של הריון. אם היא נושאת ברחמה בן, בעוד שמונה עשרה שנה תצטרף אל מעגל הדאגה ונדודי השינה של אמהות. ואם יתרע מזלה בעוד שמונה-עשרה שנה אף היא תצטרף אל מעגל השכול. מוטב שתעשה כל מה שהיא מסוגלת כדי לקום ולשנות. אחרת מה הטעם? מה הטעם להמשיך במצעד האיוולת המדמם עוד ועוד ועוד?

ובדרך חזרה הביתה שואלת את עצמי: ומה את עושה בנידון? אפילו שירים פוליטיים אינך כותבת..

ובמוצאי החג ,נשבר סופסוף השרב הגדול. ורוח מוגזמת עולה ומעיפה הכל סביבה. עושה שמות בפריחה העדינה של עצי הסגלון.

ויומיים אחרי, כשכבר נדמה שאפשר לנוח מרצף הימים הנוראים, משום מקום מגיע גשם זלעפות. הכל נשטף בחמת זעם, במטח שאינו פוסק גם שתים עשרה שעות. חברים פריזאים בביקור מולדת מעקמים את האף, הרי בדיוק מהגשם הזה בקשו להימלט. אני יוצאת את העיר ברכבת ומגיעה עד רמת הנדיב וזכרון יעקב. ושם, הנוף ירוק מאד, נקי ופתוח. הגשם הטוב, שכמעט ואינו בעתו, יקנה הארכה בזמן הפריחה לעוד כמה שבועות .אכן מתנת יום הולד משמחת, אני חושבת. זר פרחים אחד גדול. ושוכחת איך נרטבנו כולנו הבקר, איך הכניסה לעיר נחסמה, איך עדיין רטובים הגרביים. בוהה בנוף החלון החולף ותוהה בשבח השכחה ובגנות הזכרון.