מחשבות לא רציונליות

ערב כחול,  מזג האויר לא החלטי. שרב חורפי של שעות הצהריים חרט צורות מוזרות בעננים. בצהרי היום הם היו מפוקסלים ממש בשוליים. בערב באה שכבת ענן אחידה ,לבנה ואפילו כמה טיפות. מה זה הכח המאגי של מזג האויר על מצב הנפש? לפעמים נראה לי שזו התהודה של הריקנות הגדולה. בחלל  הפנימי למזג האויר יש השפעה גדולה. בפעמים אחרות נדמה לי שזה בגלל סיבה אבולוציונית, תזכורת לכך שאנחנו חיות. מזג האויר יקבע את אופן התנהלות היום. דבר ראשון, עם בקר, אפילו באופן לא מודע, נשאל לדעתו.

כעת שמזג האויר לא החלטי, צריך להיזהר מאד עם הלך הנפש. יש ימים שהימים הם למעלה מכוחותי ולא יעזור דבר. יש ימים שאני פשוט מתעוררת בבקר ויודעת שאני מסוגלת. לפעמים  חילופי מצב הרוח  יכולים  לחול אפילו כמה פעמים ביום. מתאים יותר למצב העננים בפריז .ואולי המקור הוא הורמונלי בעליל ונניח אחת ולתמיד למזג האויר. להיות אשה אומר להיות בתנודה רגשית מתמדת. אשרי המעטות שאינן כאלה ואשרי אלה שפשוט למדו לקבל זאת והחלו להקשיב. להקשיב היטב לשינויי מזג האויר בקול הפנימי.

בקר בשוק,( וגם בשעות הצהריים) זו דרך טובה לגעת בדופק החיים. לא חשוב כמה התרסק האגו בטחינת שירים עד דק בבית, צריך לצאת לקנות עגבניות ומלפפונים. המחיר הוא חצי לקילו מזה של שופרסל שלי בסניף המקומי. בדרך אל שוק הכרמל אני כבר טורחת דרך שוק בצלאל. כל המוכרים שם קוראים בפירוש לקהל הנשי. "בואו בנות, בואו לראות" הם צועקים והפמינסטית שבי מתקוממת. אני מגביהה  מבט לראות מה קורה מסביב ונראה שיש להודות, הרוב הגדול בנות. נשים אפשר לומר. אבל רוב הבגדים סמרטוטים ואני ממשיכה נחושה אל הכרמל. בחצי האוזן שומעת מוכר מודה או מלהג  ללקוחה תוצרת חוץ על דבר מה שקנתה בכל השפות, מה שבטוח. תודה, טנק יו, ספיסבה, מרסי,פור פבור .בערבית הוא לא אומר. בזה אין צחוק.

בשוק הכרמל אני מחייכת חיוך לא רצוני. תאוות החיים מתגלגלת בפיתות הטריות, במלפפון הגמדי. פרחים בזרים גדולים וזולים ועכשיו יש גם כלניות. (איזה סיכוי יש לכלניות, זר קטן, דליל, סגור עלים מול זריחת החמניות או כנגד גאוותן הטבעית של הגרברות? מזלן היחיד שהן עונתיות). שטר הכסף הגדול מתפורר והולך והתיק מתמלא בשקיות צבעוניות. כשנגמר המקום אני קמה ללכת תמיד מבלי שקניתי כל מה שהיה צריך. כך או כך,לעולם אין ללכת הביתה בלי מיץ גזר סחוט טרי או טוב יותר מזה אפילו, מיץ רימון.

אבל יש בקרים, מעוננים משהו, או סתם קרים או סתם לא מוצלחים מבחינת סרוטנין או פרוגסטרון, שאין סיכוי שאני יוצאת בין אנשים. אני נשארת לבהות, לכתוב או לחלום (שלוש פעולות שהן אחת, בעצם).די לי ברעש המכוניות ודיבורי האוטובוסים בקולות המלאכותיים המשודרים בתחנות כדי להרגיש איך תנועת העולם ממשיכה היטב גם בלעדי.  איך מוטב לי להישמר ממנה. בבקרים כאלה כשיש גם צורך בלחם וחלב אין לי מנוס מלבקר בשופרסל בקניון ויצמן, קניון פרופורציות אני קוראת לו. שם אחד האדם הנרגן (כמותי) חולף על פני מאושפזים שונים ומשונים מאיכילוב (ולא נאמר מילה על ילדים מאושפזים או תינוקות) ומיד מתמלא פרופורציות נכונות על מה עיקר ומה טפל בעולם הזה. אפילו את יוקר מחירי השופרסל אני מקללת פחות. וזה תמיד מן מעגל קסמים שהרי מראש נקלעתי לשם ביום של מעט כוחות.

יום חמישי בערב, עוד ערב שירה בבית הסופר. איפה אתם נמצאים כולכם בשעה שמיטב המשוררים מקריאים ממיטב השירה חינם לכל דורש? כולם שם, כלומר, מיטב השמות שלא אומרים לרובכם דבר. מרדכי גלדמן, גלעד מאירי, סבינה מסג, נעה שקרג'י , שחר מריו מרדכי, יובל פז. וזה האחרון, בצניעותו והידע הספרותי הנרחב, עולה בתורו להקריא שירים של משוררים אחרים בכלל, מהארץ או מהעולם. אני כבר מזהה פנים נוספות מהקהילה: רן יגיל, אביחי קמחי, עדי עסיס, רון דהן. יושבים שם, מקשיבים, עוצמים עיניים, הבטן פתוחה לרווחה. ערב של התרוממות נפש. מה יש במילים בצירוף המדויק שסומר את נקבוביות העור ? פעמיים זה קרה לי אתמול , ממילים בלבד. איזוטריה מוחלטת אבל גם מזל להימנות על חבורה שכזאת. אני רוצה להאמין שלכל אחד יש פינה אחת של חסד בעולם המשתנה תדיר הזה. פינת הקסמים. כמה טוב לדעת מה עובד בשבילך. מה יעשה טוב.

יום שישי בלילה. עוד יש לי חברים שאורזים תיקים, שקי שינה, משני תודעה, אלכוהול ויורדים אל המדבר ל48 שעות  לרקוד. לרקוד זו זכות יסוד. ובכל זאת אני נשארת בבית. אצלי כבר סתיו עמוק מדי. הפעם לא.

במייל עוד ממשיכות להגיע בנאמנות מיותרת הזמנות ופרסומות בצרפתית מעיר האורות. יש בזה תמיד מן צביטה קטנה, כואבת ומענגת כאחת. כמה נעים להיפגש. כמה עצוב לומר להתראות. כמה מהר עובר הזמן. לפעמים יורד כאן  גשם, כל היפניות האפורות נשטפות ובמראה הזוהר הזה אפשר, אם מתאמצים, להתבלבל לרגע. לדמיין ששם זה פה.שיש לנו יכולת להראות כמו שם, לרגע אחד לפחות. בשבחי מחשבות לא רציונליות שהביאו אותי עד הלום.