מילים באויר

שבוע אחרי שחלף, אפשר לנקות את צג המחשב מהקובץ ימי שירה במדבר. לוקח זמן לבוא ולהיכנס אל המדבר ולוקח אף יותר זמן לשוב ממנו. אפילו שחזרתי עם צאת השבת, מחצית השבוע הזה עוד הייתי שם. השירים שקראתי –שם נשארו. מהדהדים בין צלעות הגיר של הוואדי, ביחד עם מילים רבות של משוררים אחרים. היובש שבאוויר שומר אותם לנצח. אין מקום הולם יותר לבדידות הכרונית, לאי הנחת של הנפש, אביה ואמה של השירה מאז ועד עולם. נדמה שהמדבר יכול לספוג הכל ונותר בו מקום להרבה יותר. יש בזה תחושה גדולה של הקלה.

בוודאי הייתי אחרונת דגי הרקק של המשוררים. לקחתי על עצמי את המקום הזה בהשלמה. היו שם כל המו"לים הגדולים של הוצאות הספרים, רבים מהמשוררים הגדולים, עם חמש עשרה ספרים מאחוריהם והיד עוד נטויה. אנשים שמקדישים  את חייהם לעשייה ספרותית. שמו נפשם בכפם  ובחרו רק לכתוב. להזין את נפשם. האל יודע מה מזין את כיסם. במתח התמידי הזה שבין רוח וחומר, והרי גם לאכול צריך. גם לשלם חשבונות. אנשים שצורפים מילים לקסמים. השמות של רובם לא יאמרו לרוב האנשים דבר.

בתור אחרונת דגי הרקק היה לי חופש פעולה בלתי רגיל. להיכנס לכל פאנל  ספרותי שעולה על דעתי, ללא שיקולים של חברות או מחויבות ולא פחות חשוב, להישאר בחוץ. יכולתי  לחשוב לעצמי מחשבות רדיקליות .איך הצניעות של עמוס עוז כבר לא נשמע אותנטית. כמה מודרניים השירים האחרונים של חיים גורי וכמה עולים על המוקדמים שלו, רווי הפאתוס. איך חבורת הכותבים בערספואטיקה, שהקפידה להישאר בחוץ כל הזמן, חייבת ללמוד במה היא בועטת לפני שהיא בועטת, אחרי שירת המחאה שלה תישאר ענייה תרבותית  בדיוק כמו הפריפריה ממנה הם מגיעים. 

היו שם גם לא מעט בלונים של אגו. מעט  מדי פרגון חי של משורר חי אחד למשנהו. כולם היו אוהדים גמורים של המשוררים המתים. אלתרמן, שלונסקי, פנחס שדה. שלוש הקראות שונות ליונתן של יונה וולך. כולם אוהבים היום את יונה וולך. את מותה בדמי ימיה ולכן גם הטראגי. קל לאהוב את המשוררים המתים. להם הפרסים, סרטי הזיכרון, ההומאז'ים. גם אני קראתי עבור משורר מת בשם אבנר טריינין, שהיה גם גם כימאי וגם משורר. במקום לדבר על ההרמוניה שבין מדע ויצירה דיברתי על המתח שביניהם .שתי אונות נפרדות. הרגליים במדע והראש ביצירה. לא בטוח כלל שיזמינו אותי שוב בשנה הבאה.

פעם אמרה לי אגי משעול אוי ואבוי שני משוררים באותו הבית. ואני חשבתי  שני משוררים באותו הבית, ערומים גם עם הבגדים. אין היכן להסתתר מהאנטנות האלה שמחפשות ללא הפסקה את תדר האמת התת קרקעית. משורר שיבגוד גם באהבתו הגדולה ביותר תמורת שיר שלם, אפילו תמורת אחת  שורה טובה. אגי צדקה. על כל משורר בבית דרוש איש שפוי אחד. איש עם עור עבה. איש עם פחות עיניים.

במדרשה החלוקה בין רוח וחומר היתה ברורה. החדר היה ישן ומרופט. גם עם חימום פועל לאורך היממה אי אפשר היה לחמם אותו כראוי. הארוחות היו סימליות כשהיו והן הוגשו רק ממחציתו השנייה של הפסטיבל. מזג האויר היה קודר ודווקא בסוף השבוע הזה ירד גשם של ממש במדבר. אבל מכרו שם ספרי שירה במחירים מצוינים. הוצאת קשב לשירה ניקתה מדפים והוציאה כותרים מובחרים למכירה, ארבע במאה. כל היום היו גם הופעות מוזיקליות .מחמי רודנר ואחינועם ניני עד להקת צעירי בית הספר לחינוך סביבתי, שהייתה מפתיעה. בקר אחד נפתח במופע ג'ז ולצדו הקראת שירי מחאה. מוזר לשמוע ג'ז בעשר בבקר. אבל האלתור הזה כשהנפש עוד ציפור קלה בבקר ומתנתקת מהגוף בקלות, עבד מצוין.

מכל הדיבורים נחרטה לי בראש דווקא פיסה אינפורמטיבית יבשה, לא שירית בעליל: כתובת המגורים האחרונה של פנחס שדה. שדרות ההגנה מאה שלושים ושמונה תל אביב. קומה  שמינית.

מכל ההקראות,הנוגעת מכולן היתה בוודאי של המשורר העיוור ארז ביטון. ידו רצה במהירות על הספר הנראה כחלק וקולו זועק כנביא הזעם האחרון היושב בשער. עורי סומר למשמע דבריו.

אילנה שחף,המארגנת ובעלה מירון, עברו מאולם לאולם. מאיצים במשוררים פזורי הדעת לעמוד בזמנים. מירון פותח כל משפט במיקרופון בביטוי אנשים טובים. אילנה מספרת לי בהפסקה שנכנס באיחור גדול תקציב שהובטח לפסטיבל, ועכשיו משנגמר הפסטיבל הנוכחי, אולי יתקיים עוד פסטיבל שכזה לפני שתעבור עוד שנה. אמן.

 ואז לחזור לתל אביב. דלת הרכב נפתחת. האוויר הרע מורגש מיד. כל הרעש הזה. תנועה  מכל סוג הומה . הנפש מתקשה להתכווץ למימדיה הרגילים. נדחקת בקושי  אל מרצפות שבעים ושלושה המטר.  צופר של אמבולנס. יש אצלינו אורחים בבית. הם שואלים: איך היה? איך היה? אני מחייכת ובקושי עונה. איך להסביר.דברים של מדבר נשארים חיים רק שם. היה נהדר.