קסמים שבשגרה

כשפים שונים ומשונים. תנועות נסתרות, כוחות בלתי נראים. דבר מה כאן ופתאום שם. אני מסתובבת לאחור ומשהו אינו עומד על מקומו. דבר מה לא יאמן קרה. לא פחות. באישון לילה ואולי לאור היום ולעיני קהל. העוברים והשבים ממשיכים כרגיל. תמיד בתוך הבדידות הזו, של העיר הגדולה. של הרואה ואינו נראה. (אני שומרת על אסקפיזם טהור. אף לא מילה על משפחה שלמה שנמחתה בהתפוצצות בלון הגז.)

ביום שלישי, בשבוע שעבר, כמאה וחמישים עצי הדר נפרקו לפנות בקר בכיכר רבין ומלאו אותה לאורכה ולרוחבה בסדר מופתי .הכיכר השוממה נמלאה חיים חלקיים בעציצים. פומלות עצובות שהוצאו מהקשרן. תפוזים מתאמצים לשדר עסקים כרגיל, ככל יכולתם. אבל העץ הקטוע טמון בעציץ פלסטיק ענק והשורשים אינם והאדמה אינה. אינו נטוע. זה היה מחזה סוראליסטי משהו. מכמיר את הלב. הלכתי לסוב בין העצים. אולי יהיה ריח של פרדס. אולי רק הרוח. אולי משהו מהאופל, מהמסתורין הפרדסי , מהדממה. זו היתה מחווה עצובה לטו בשבט. אפילו הכלבים הקשורים ברצועה לא עצרו לרחרח או להטיל שתן. הם הצביעו ברגליים. הכיכר נשארה אורבנית, רועשת, עקרה. ביום חמישי, הוא טו בשבט המפורש נאספו כלעומת שבאו. ביום שישי כבר לא נותר זכר. גם לא עלה, או קליפת הדר. היה זה קסם שכשל.

ביום חמישי עמד ירח מלא בשמיים. זוהרו בלי סוף. הלכתי  לאורך הטיילת  ביפו, אויר קר ונקי של חודש ינואר. הים קצף ,בא ושוב חזר. ירח מלא הוא תמיד דבר רב עוצמה. מסיט דברים ממסלולם. מכשף את העוברים והשבים, גם אם אלה אינם שמים לב אליו. אחת לכמה צעדים אני מרימה את העיניים. כל ירח מלא, וזה קורה כאמור אחת לחודש, הוא ערב זיכרון לאהבה אחת גדולה. אני יודעת שהוא חושב עלי כשהוא רואה ירח מלא. אפילו לשבריר שניה. אפילו בתת מודע. אפילו הוא נשוי לאחרת. ירח מלא שמוציא אותך מדעתך. ובכיס שלי כרטיסים ל"הדיבוק" בתאטרון גשר. אני מגיעה בשעה היעודה. האולם מלא מפה לפה. אולי רוחה של חנה רובינא שורה באולם. ובמרכז התפאורה המכשפת עומד אותו ירח מלא, עגול ומפואר. אותו ירח שהשארתי בחוץ. הנפש לרגע מתבלבלת. נעה על קצות אצבעותיה בשקט. בזהירות היא מחשבת מסלול מחדש. זה לא אותו הירח אני מזכירה לעצמי. זו לא אותה האהבה. צא דיבוק, צא.

ובסוף הדיבוק יוצא והנערה מתה. מתה מרצונה.

ביום שבת, סתם כך ברמת אביב. ברחוב דרזנר בין בית מספר 63 ובית מספר 73 נפתח הרחוב אל חורשה. החורשה חביבה עם פלומה דלילה של עשב, כמו חתימת שפם של נער נתבגר. המדבר העירוני שורה גם כאן. מכל העצים, מין אחד. מכל הפרחים  החד שנתיים רק סביונים. אפילו חמציצים לא. אפילו לא צב יבשה אחד. אבנים ובוץ ושורה של אקליפטוסים לסמן גזרת גבול. אבל מעבר לה חוצה תעלת מים. אפשר לחצות אותה בזהירות על אי מאולתר בדמות צמיג של טרקטור. ומעבר לו שדה חרוש של אספסת. ובלב השדה מקבצים נהדרים של נרקיסים. איים של הקסם הזה, בקבוצות גדולות. נרקיסים קטנים ואמתיים ולא מתורבתים בריח נהדר. איזה פלא זה ומי יודע כבר כמה שנים , הם שבים ופורחים כך  מדי שנה. פגיעה נרקסיסטית  קטנה,תרתי משמע, איך חמק ממני הפלא הזה. אני שפעם ידעתי לזהות מִישוֹיָה פעמונית נדירה (כך בחיי) בהרי מירון וחלמוניות בקבוצות קטנטנות למרגלות הר תבור. מוצאת עצמי  מופתעת לחלוטין בקצה רמת אביב, בואך גלילות. מתכופפת ומריחה ומצלמת ושוב מריחה. הקסם הזה פתוח לכולם והוא ממש בחינם.

ביום שני באים לתקן משהו בבית. אני צריכה להסתלק לכמה שעות טובות. אני אורזת את המחשב בתיק הגב ונזכרת ששמעתי שבבית אריאלה יש אי של שקט לכתיבה. אני נכנסת בשער. עולה קומה, נכנסת אל הספריה המרכזית. עוברת את דלפק הקבלה. צריך להזמין תור מראש לאי של השקט, נוזפת בי הספרנית המבוגרת. אני רק נכנסת לראות, אני משקרת לה במצח נחושה. אני עוברת על פני המדפים הנושאיים. הנה מדף השירה. אני לא מתאפקת. קוטפת אחד פסואה (מה עשיתי מן החיים? שירי אלוורו דה קמפוש) ואחד פנחס שדה (שירים 1985-1988,לא כולם נפלאים, גם זה שיעור חשוב באומץ למי שכותב שירה).בסוף האולם הגדול באים בשעריה של ספריה קטנה, ספונת עץ ושטיח בצבע ארגמן. הכניסה אליה היא בצורת כינור. שוב הנפש נעמדת בזהירות על קצות האצבעות. ספריות יפות כאלה רק בפריז ראיתי. אבל הנה היא כאן. זו היא הספרייה למוזיקה. סוכריה של ספריה. שולחנות עץ מלא וכורסאות תפוחות. גם זה קסם אמיתי. פתוח לכולם ובחינם. חיים שלמים הייתי יכולה להעביר בלי לגלות את המקום הזה. קרוב כל כך. פרוזאי כל כך. ודווקא משום כך. 

רציתי לשבת לכתוב אבל איני עומדת בפיתוי לפתוח את "מה עשיתי מן החיים". שאלה נפלאה. כל רגע הוא הזדמנות טובה לנסות לעצור ולהשיב תשובה. בעמוד מאה וארבעים ריקרדו  כותב שהיה רוצה, במסגרת החופש שניתן, לישון בגינה. "..ואיזו נחת, איזו שלווה לא לראות לפני השינה את המראה המזעזע של ארון הבגדים, אלא את הזיו הגדול, השחור והטרי של כל גרמי השמיים ביחד."  כמה הוא צודק. ואני רק מביטה בירח. כמה מעט אני מעיזה. בחינם אפשר גם לשאול את הספר השמנמן הזה הביתה. אל המקום הקדוש שליד המיטה, אל הזמן הקדוש של לפני השינה. וכל הוני הייתי נותנת כדי הקסם לשבת שעה אחת (עם מתרגם) במחיצתו של פרננדו פסואה.