דברים תל אביביים

בתל אביב קל  מאד לצאת מן החניה, כיון שהנהג מאחוריך מיד עוצר, ולא מתוך אדיבות חלילה אלא כיון שרוצה בעצמו להיכנס אל החניה. שיטת החניה החמה שלעולם לא מתקררת.

לפעמים אני חוזרת בערב ממקום ורואה כמה פסים כחול לבן חופשיים, סתם כך. מתחשק לי לצרוח את זה בקול, "אנשים יש כאן חנייה". מתחשק לי להקים שם דוכן להשכרת החנייה. לפעמים מדגדג לי בגוף פשוט לשכב שם על הכביש. עד כדי כך.

תמיד כשאעשה סיבוב שני למצוא  בדל חניה שני רחובות הלאה (לא, לעולם לא אחנה בחניון עירוני ואפילו בחינם), כשאחזור תחכה ליד הבית חניה פנויה. אבל ממש מתחת לבית.

לכן אני פשוט משאירה את האוטו על מהבהבים (אוהבת את הביטוי הזה, על מהבהבים) במקום שאיני מפריעה באמת לאף אחד והולכת. מעלה קניות, מכינה כוס קפה, מציצה מדי פעם מהחלון, מתנקמת במערכת.

מעולם לא ראיתי עובדים חרוצים יותר, יום ולילה, הלוך וחזור, שבת וחול, מפקחי החניה העירונים. חולצה כחולה וכובע כחול. הכובע מוסיף למעמדו הרם של  התפקיד.

ואז נגררת למחשבות.. לו על כל עשרה פקחי חניה הייתי נתקלת בשוטר אמתי אחד, לו על כל עשרה פקחי חניה הייתי נתקלת במקום חניה, לו על כל עשרה פקחי חניה הייתי נתקלת בגבר יפה תואר או עם ריח נעים מאד

ורק חתולים יש עשרה על כל פקח חניה אחד

אבל לא יכול להיות שכל הדברים התל אביביים קשורים רק בחניה

בערבים של ימי שלישי, אני הולכת אל סדנת הכתיבה של פרוזה, שהתמזלתי בה בזכייה על כתיבת טקסט של פרוזה. כמה מאושרת אני ללכת לשם ברגל מבלי להזיז את האוטו.

ובכלל אני משתדלת ללכת ברגל. עוד לא התארגנתי על זוג אופניים (שלא לומר אופניים חשמליים) כמו תל אביבית אמתית (להלן אינני תל אביבית אמתית). ובהליכתי ברגל אני מגלה ציורי קיר על גדר של בטון  או עמוד של בניין ויותר מזה כתובות קיר ופעמים רבות אנשים אחרים עונים להן. זה סתמי ולפעמים מצחיק ולפעמים מעורר השראה.

וכשאני הולכת ברגל אני רואה אנשים רבים שמחטטים בפחים.

וגם דברים טובים ממש שנזרקים אל הרחוב, מסמני תרבות השפע, של העיר היקרה ביותר בארץ. כך מתקיימת פירמידה  אורבנית סודית שבבסיסה דברים ממש טובים  שנזרקים אל הרחוב ומעליה מלקטי הדברים הללו והמחטטים בפחים ובסיומה אנשים שהולכים ברגל כדי לא להזיז את האוטו ורואים את כל זה.

האוטובוסים המפייחים, כשעוצרים בתחנה, קוראים בקול גדול את מספר הקו ואת יעדו הסופי. לפעמים בלילה, כשהיתר משתתק, נשמע רק קולם ,מין דיבור אנושי רם, המצטרף לידי משפט וגונב לשווא את תשומת הלב. יש בדיבור המכני הזה מין עצבת אנושית בלתי מוסברת.

ופעם ראיתי גבר ואישה כל אחד מקליד דבר מה במסכו האישי הוא ,והם נתקלים זה בזה תוך כדי הליכה על מדרכה צרה מאד. זה יכול היה להיות דבר רומנטי, אפילו רק לכדי חיוך פעוט. אבל הוא הרים את מבטו ומבטו היה מזוגג והיא כלל לא הרימה את הראש. רק פלסה לה מקום  מעבר עם הכתף. וכך דבר מה לא קרה.