הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית

  יש אנשים שמרוב עצים לא רואים את היער, ויש אנשים שלא רואים את העצים אפילו, אלא רק לכלוך. ורובם גרים בבניין שלנו. פעם הצעתי לשכן שנבקש מהמנקה לנקות יותר בעונת התותים והשלכת. הוא ענה לי, אוי באמת. כן באמת, יש עוד אנשים המשייכים את עצמם לציבור הנאור אך אינם רואים את הצל, ואת היופי, ואת גלגול העונות. וגם לא ...

היום שמתי לב שמכל הפוסטים שלי במסגרת הבלוג הזה, נהיה אחד פופולארי ביותר — "על ציצים ומסטיקים". מסתבר שבבלוגים כמו בחיים אין דבר שמוכר כמו ציצים. וגם מסטיקים, כמובן.     נ.ב. מעינן לענין באותו ענין, ראו את הלינק לפסלו של האמן הסיני שו יונג, "באיזה גודל אנחנו רוצים את השדיים שלנו", שבו מוצמדים שדיים בקוטר כשני מטרים (בתמונה) לבובת ברבי. ...

      מדי פעם אני מצליחה להחזיק בידיים תפוח עץ ולשבור אותו לשתי חציים. האמת, זה לא כזה ביג דיל – צריכים רק לדעת איך להחזיק את התפוח – אבל זה עושה על אנשים רושם גדול. ברגעים מרגשים אלה, בני משפחתי נוטים לומר שיש לי את הידיים של אמא שלי. זוהי מחמאה גדולה. בימיה הטובים יותר, אימי ידעה לא ...

  בחיים האחרים שלי אני כותבת מאמר המשווה בין תרבות הלידה ההולנדית לבין זו של מדינת ישראל. שתי מדינות קטנות אלה נהנות מרמה נמוכה של תמותה (אמהות ותינוקות) בכל הקשור ללידה. אולם, ככל שמדובר בניהול הלידה, הם שונים אחת מהשנייה כמעט מן הקצה אל הקצה. למשל, בהולנד מתרחשות כשליש מן הלידות בבית בעוד בארץ המספר קרוב יותר לשליש אחוז. בהולנד, ...

  תמיד אני טענתי שניתן להתמכר לכל דבר, לא רק לסיגריות, אלכוהול ואייס קפה, אלא גם לדברים בנאליים בהרבה, כגון, קיבוץ נדבות, עבודות בית, וכתיבת הבלוג. ובכל זאת, אני עצמי הופתעתי לגלות את ההתמכרות החדשה שלי – חיפוש אחר כינים. כן, גם אצלנו פקדה המכה הזאת, ושעות רבות במשך הקיץ עמלתי תוך כדי חיפוש לאחר החיות הטורפות הנבלות האלה. וחיפשתי, ...

    כל פעם שאני נאלצת ללוות אחד מילדי למסגרת חינוך חדשה, אני עצמי מרגישה כמו ילדה. אינני יודעת אם זוהי תחושה תלוית אישיות, או שהיא נובעת מהעובדה שלעולם לא הייתי פה בארץ תלמידת בית ספר, או שמא הסיבה נעוצה דווקא בזה שגדלתי בדרום אפריקה, שמה הקפידו מוסדות החינוך ליצור יחסי מרות בין התלמידים ובין המורים. וזה לא שלא אהבתי ...

    הפוסט הנוכחי יושב אצלי זה זמן רב בראש. החלטתי להביא אותו כאן ועכשיו משתי סיבות: ראשית, החזרה לבית ספר הבאה עלינו לטובה ביום ראשון, ושנית, בעקבות תגובה שקיבלתי לפוסט אחר שלי ("דבר ילד דבר"). הדברים כתובים שם עם כל כך הרבה רגישות ויופי ואהבה, ותקוותי  היא שפרסום הדברים כאן יביא להם יותר קוראים.   הינה, אם כן, המחשבות ...

  אז מה עשינו בסוף כדי לחגוג את יום הנישואין שלנו? רבנו. כן, רבנו. אתם מבינים את זה? מכל שלוש מאות שישים וחמישה הימים בשנה, בחרנו ביום הזה לריב בו! עיתוי מושלם, נכון? אחר-כך חשבתי, בטוח אנחנו במצב יותר טוב מהזוגות האלה אשר רבים כל ימות השנה ופתאום ביום הנישואין הכל נשיקות ופרחים וורודים. עכשיו אנחנו כבר שוקלים להפוך את זה ...

היום יום הנישואין שלנו. תודה, תודה. (למה הישראלים כל כך אוהבים את הכפילות הזאת: "מזל טוב, מזל טוב"?) כשאת נשואה שלוש-עשרה שנה, את צריכה לדעת להגיד לפעמים "לא". למשל, "לא אשב הערב לכתוב בלוג." לילה טוב גם לכם.  

         היום בבית הדואר ראיתי בטן הרה עגלגל קטן ומעליו פרצוף של אישה מוכר לי מאיזשהו מקום.  חשבתי וחשבתי מאיפה אני מכירה את  האישה הזאת ? רגע רגע זהו! לפני כמה שבועות, באחת השכונות המבוססות בירושלים, ראיתי מכונית יפה עוברת על פני ובתוכה אותה אישה.  פתאום, המכונית נעצרה ויצאה האישה, מטופחת להפליא, דתייה, עם כובע אצטרובלי מקש, חולצה ...