סוף סוף כותרת — מכתב תודה לבננות בלוגס

פעם, לפני הרבה זמן, כשרק נולד "בבנות בלוגס", והתחברנו כאן לראשונה כמה מאיתנו, ואפילו אפשר לומר שהתמכרנו קצת כמה מאיתנו, היינו עושים משהו ביחד לפעמים, אתם זוכרים? היינו קוראים לזה "מיזם בננות בלוגס", ולפעמים הייתי קצת משתתפת או יוזמת אבל בעיקר הייתי קוראת מן הצד, מנסה לספוג מאמני המלים שהתקבצו כאן. יום אחד הוצע מיזם בשם "הרכבת" והמילה העיפה אותי חזק אחורה לילדות שלי בדרום אפריקה, לנסיעת הרכבת השנתית לאורך המדבר אל אתר מחנה הקיץ של תנועה הנוער היהודי, ולכל הכרוך בכך. רק כעבור חדשים רבים התיישבתי לכתוב את הסיפור. החלטתי לכתוב בעברית, ראשית, כי רציתי לספר את הסיפור ישר בלי גוף שלישי בינינו. שנית, באופן בלתי צפוי, הרגשתי שהשפה הזרה עוזרת לי, למשל, לאמץ את המבט של צופה לעומת חווה. אבל כמה זמן לקח לי לבחור כל מילה. ולמחרת למחוק אותה. ושוב. עד שיום אחד אמרתי די ושלחתי ליעל ישראל, אמא של בבנות בלוגס, והיא קראה ואהבה והמליצה לי לשלוח לכתב-עת כגון עיתון 77 ושלחתי והוא התקבל (בהערה לנקות אותו משרידי האנגלית וזאת ההזדמנות להודות ליעל על כך) ואתמול הוא נשלח אלי בדואר. הוציא לי את הנשימה. דרך אמי – היה לי ברור גם אז שהסיפור ייצא לאור רק אחרי לכתה – הסיפור מנסה לתאר בתמצית את חווית הקיום של משפחה יהודית בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לקרוא אותו עתה, לא כל שכן לאזור את האומץ לעשות את זה שוב בעתיד. אבל נדמה שמכל הדברים שפרסמתי עד כה, הוא יישאר לי הכי יקר. תקבלו בבקשה את עומק תודותיי, אומי.