אודם

לפני כשבוע התקשרו אליי מן הטלוויזיה וראיון קטן נקבע להיום. בתי בת העשר הזהירה אותי שאני צריכה להיראות יפה. נחמד איך שהם דואגים לך.

על הבוקר כבר התרגשתי. לא מצאתי ת'חולצה שחיפשתי ונעלם לי הכובע השחור. "אני לא רוצה ללכת", התלוננתי בקול. "אז למה הסכמת?" שאלה בתי בתפקיד המבוגר האחראי ועוד ענתה, "כי אי אפשר לסרב." התביישתי בעצמי שלא היה לי הכוח לסרב.

ברכבת אישה קיבצה נדבות, עברה מנוסע לנוסע והפצירה בהם בשפה זרה במנגנון עולה ויורד. היא היתה לבושה היטב. את רוצה לומר לה, גברת, אם את יוצאת לקבץ נדבות אז לפחות תלבשי משהו מתאים.

בשער לתל-אביב עמדה אישה והכריזה, "שנה טובה, ילדה חולת סרטן!" לא יכולתי לסרב. השחלתי מטבע אל תוך חצי הכוס המלא שלה ותהיתי אם הילדה חולת הסרטן היא שלה.

באולפן איפרו אותי. הרגשתי שאני שוב בת שש-עשרה. לא במראה, בתחושה. נדמה לי שלא התאפרתי מאז שהייתי בת שש-עשרה.

בדרך חזרה הצלחתי לשבור תפוח לחצי עם הידיים. מזמן לא הצלחתי לעשות כן אבל הפעם היתה לי מוטיבציה מיוחדת –  רציתי לשמור את האודם עד הבית.