בננות - בלוגים / / red hot mamas
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

red hot mamas

הפוסט נקרא על שם קבוצה אמריקאית הפועלת לקדום זכויות נשים במנופאוזה. שמו רומז על גלי החום מהם עלולות נשים לסבול בתקופה זו של חייהן. 

היום למדתי שהחודש שחלף הוקדש לערנות לנושא המנופאוזה. 
לציון האירוע, דהיינו, סוף החודש ההוא, החלטתי להביא כאן לינקים לשני מאמרים העוסקים בנושא, אחד באנגלית, אחד בעברית.

אך לפני כן ברצוני לומר כמה דברים:

למען האמת, עד עכשיו, אני כמעט לא למדתי את הנושא, אך נדמה לי שהוא אינו שונה כל כך מסוגיות אחרות של בריאות האישה אותן אני מכירה יותר טוב, כגון הווסת ו/או לידה. וככה זה הולך:

1. המדע הרפואי מגדיר איזשהו תהליך טבעי אותן עוברות נשים בלבד כסבל שלא לצורך וכמחלה הניתנת למרפא באמצעות תרופות והתערבויות רפואיות.

2. עם הזמן גם הנשים עצמן לומדות להאמין בכך ואף מתחילות לראות את החופש מאותו סבל/מחלה כזכותן הטבעית.

3. מגלים כי אותן תרופות/ההתערבויות למעשה מזיקות לנשים.

4. עכשיו מה עושים, או ליתר דיוק, עכשיו מה עושות?

ייאוש!

הינה הלינקים:

המאמר באנגלית מתחיל עם עד כמה רחוק הגענו, ואיך היום כבר ניתן לדבר על הנושא בלי להרגיש בושה. יחד עם זאת, הוא מדגיש את חילוקי הדעות אשר קיימות עדיין בקרב המדענים לגבי השאלה בדבר מה תוכל האישה לעשות כדי להקל על "הסימפטומים" של המנופאוזה. זאת אומרת: האם הורמונים עוזרים או מזיקים או שניהם גם יחד?

המאמר בעברית מסביר את המקור של חלוקי הדעות האלה בדבר הטיפול ההורמונאלי האמור. והוא, עצם שיטת המחקר האפידמולוג, אשר מעצם טיבו וטבעו מקשה להגיע לתוצאות חד משמעותיות. למשל, תמיד ייתכנו נסיבות שלא נלקחו בחשבון בניסוי. כמו-כן, עולה השאלה של מתי להתחיל, ועוד יותר חשוב, מתי לסיים את הניסוי.

המאמר בעברית:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/908184.html

המאמר באנגלית:

http://www.womensenews.org/article.cfm?aid=3328

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. גם אני קראתי את המאמר בהארץ והייתי המומה מלגלות עד כמה "קלה" האצבע על ההדק (של פרסום המלצה גורפת) שלא על בסיס קליני אלא על בסיס סקר
    אומרים שם שמאוד יקר לבצע מחקר קליני ושזה לוקח המון שנים, אז חברות תרופות פשוט עושות סקר ומפרסמות המלצות על בסיס הסקר
    אז באמת יש פה איזו היררכיה לגבי מי יכול לטעון לידע ועל בסיס מה
    אבל מעבר לזה, כשחושבות על זה, חברות תרופות הן עסק מאוד משגשג, אז מה זה אומר שמוותרים על ההשקעה במחקרים קלינייים על מנת למקסם רוווחים?

    • אצלנו במשפחה התגלתה בעיה שלא מאפשרת לקיחת הורמונים.
      אימא שלי לא לקחה ועבר את זה ביתר קלות מכאלה שכן לקחו הורמונים. זה כמובן אישי לגמרי ובכל זאת הורמונים הם כבר לא כזו בשורה ומתחילים לדבר גם על הנזק שבהם.
      לגבי תרופות בכלל-
      גם הרופאים של כולנו מוזמנים לכנזסים בבתי מלון, עם המשפחה, ע"מ להיחשף לתרופה חדש – זה שיווק לכל דבר והוא נעשה על גבנו ללא ידיעתנו. זה מייאש ומכוער מאוד.

  2. גם אצלנו במשפחה אי אפשר לקחת הורמונים בגלל שרירנים, שעלולים לגדול עוד ולהפוך מסרטנים אם לוקחים הורמונים.

    מה שכן, היום יודעים שגם תרופות מסוג הפרוזק, הדור החדש שלהן, עוזרות למנאופוזה בכל מיני דרכים שקשה להבין. אחותי מטופלת בכדור מהדור החדש של ה-SSRI והוא מאוד עוזר לה נגד הסימפטומים. במקרה שלה זה לא גלי חום, אלא סימפטומים אחרים של מנאופוזה, אבל זה העביר אותם לגמרי.

    וישנם גם הרבה מחקרים בנושא. במקרה אני עורכת איזה אתר רפואי, ומקבלת לעריכה רשימות על חדשות בתחום הזה, והנוגדי דיכאון וחרדה מאוד עוזרים לנשים במצב הזה.

    לדעתי, הסיבה נעוצה בכך שגוף ונפש קשורים הדוקות. ברגע שאישה נכנסת למנאופוזה, היא נכנסת מזה לדיכאון, מצבי רוח ועוד, שבוודאי מחריפים את התופעות הגופניות. נטילת התרופות הללו משפרת מאןד את המצב.

    אני יודעת שעדיין ישנם המון אנשים שמתנגדים לתרופות הללו, בעיקר מסיבות של דעות קדומות, ומשווים אותם לסמים, וחבל מאוד. כי אלה תרופות שעוזרות מאוד להמוני אנשים. גם במנאופוזה.

    הבעיה היא שיותר מדי אנשים עדיין פוחדים מהם, ונשים במנאופוזה אומרות: מה זה קשור? למה שאקח נוגד דיכאון וחרדה נגד בעיה פיזית? אה זהו, שאין להפריד בין גוף לנפש, מה שמשפיע כאן משפיע גם כאן. כלים שלובים. בבקשה לא לפסול שימוש בתרופות מממשפחת SSRI נגד סימפטומים של מנאופוזה.

    • אעז לומר שגם ההשפעות הרגשיות שיש למופאוזה קשורות לאופן בו היא מובנית בתרבות שלנו, באופן בו זקנה היא דוכוטומית, גם מבחינה ערכית, ללהיות צעיר.
      אולי מנופאוזה זה לא מחלה, לא רגשית, לא פיסית, אבל עד שנעשה את המהפכה והתפיסות ישתנו, טוב שיש פתרונות תרופתיים לסימפטום רגשי של הבנייה חברתית

      • כן ולא. אני כבר מדגדגת את הגיל הזה, אני בת 47, ויש לי כבר בעיות פיזיות מסוימות שקשורות בגיל. וצריך לזכור שהתבגרות וזקנה זה לא רק מצב נפשי, זה גם בעיות גופניות פר-סה, ובעקבות כך שמרגישים פחות טוב מפעם, גם מקבלים קצת דיכאון. לא הכול קשור לחברה ולדיכוי חברתי. אני מרגישה היום יותר עייפה מפעם, ישנה פחות טוב וכאלה, וזה מדכדך אותי. זה לא קשור לתפיסה תרבותית ודיכוי מופנם וכו", אלא מפני שאני אישית מרגישה כבר את פורענויות הגיל המתבגר. אז אם יש תרופה שמטיביה את מצב הרוח שלי, ובעקבות כך ארגיש רגועה יותר, אשן טוב יותר, ואז גם בעיות הגיל יתרככו, מה טוב. אם וכאשר החברה תהיה מקבלת יותר ןהתפיסות ישתנו, לא נראה לי שאדם מתבגר שירגיש לא טוב עם בגידת הגוף, זה לא ישפיע על מצב הרוח. ברור שישפיע.

        משהו אחר הוא הרפואה המשמרת. אם זו תצליח לא רק להאריך גיל, אלא גם להאריך את תקופת האיתנות הפיזית שלנו, זה יהיה טוב. היום זה עדיין לא ככה לצערי.

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר