הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אימי נפטרה ביום רביעי. ביום ראשון לאותו שבוע גמרתי בדעתי לעשות ביקור בבית הוריי למחרת אלא שלמחרת לא הספקתי. בוקר יום שלישי התעוררתי והנה הם עוד בחיים ואמרתי לעצמי שעד הלילה אני שם אבל השעות נבלעו על-ידי אינספור מטלות והפתעות אימהיות ולא עלה בידי להיות גם בת וללכת לבקר את הוריי. מחר אלך, אלך מחר, ניסיתי למצוא את הכוח לשכנע את עצמי אבל הטלפון שמסר על מותה של אימי השיג אותי. וזה אחד הדברים שלימד אותי מותה של אימי: כאשר ה' נותן לך הזדמנות שנייה, את צריכה לקחת אותה.
אלא שאחר-כך שמעתי מאחותי שבימים הספורים שלפני מותה, אימי נראתה מתקשה במיוחד וניסיתי למצוא את הכוח לשכנע את עצמו שעדיף שלא ראיתי אותה ככה. וזה אחד הדברים שבהם היו הוריי טובים מאד – הם ידעו לעזור לך להצדיק מעשה לאחר שהוא כבר נעשה ואין כבר מה לעשות. וזה אחד הדברים שאני מנסה עכשיו לקחת מן החיים של הוריי.
תמיד קנאתי ביכולת של פיאף ואח' להכריז "אין לי חרטות." אני, לעומת זאת, הצטיינתי בלהשקיע זמן ומאמץ בליבוי אינספור חרטות על כל מה שלא יהיה. פתאום אני מבינה כמה הבל ואיזה בזבוז בזמן ומאמץ במה שאין בידייך לשנות. מה גם שמטבע הדברים מעולם לא תוכלי לדעת מה באמת היה מתרחש אילו היית מתנהגת אחרת. זאת אומרת, אם בנימה פסימית מה, תמיד היה יכול לצאת גרוע עוד יותר. ואני חייבת ליישם את הדברים גם בתוך החיים המשותפים שלי, ביחס שלי עם אחרים, בעיקר כלפי ילדיי ובן זוגי: כל מה שלא ניתן לשנות, אין לבקר.
תנחומים על אמא.
הדרך של הורייך מרגשת. לאחר מעשה כל מה שיש להם זה לתמוך בך, וזה מקסים.
והמסקנה בשורה האחרונה, מקבלת ב100%.
צריך לאסוף אירועים והתרחשויות במעין ספריה פנימית בה מלקטים פריטים לניסיון חיים.
איתך, לוסי, תודה.