עד שהמוות יפריד ביננו

 

 

 

אימי מורתי נלב"ע. ליד מיטתה פגשתי את אחותי והיא שלחה אותי הביתה להכין דברי ההספד מטעם הבנות (הרי, במשפחה שלנו אנחנו "רק בנות"). אלא שבבית ההספד לא ניתן לנשים לשאת דברים, בנות לא כל שכן.  גם לקבר לא הייתי אמורה להתקרב בהיותי נקבה אבל סירבתי לצאת לרחוב לשם מגרשים את הנשים על-פי כלל ומשום מה נתנו לי להישאר קרוב לאימי אהובתי כשהיא נקברה. אחר-כך גם הספדתי אותה ואף את הקדיש דקלמתי ולא פרץ גדרו של עולם. 

בכל זאת אני דואגת. אם רק במקרה נתנו לי להישאר שם, מה יהיה עם אבא שלי (בשעה הנכונה)? בינתיים התכנית היחידה שהצלחתי לרקום היא להסיר את שיער ראשי, לחבוש כובע גרב ומעיל כבד, ולקוות שלא יראו בי זֵכֶר לבן זכר. "איפה רבני צהר כשצריכים אותם?" אני שואלת את עצמי. ומעבר לכך: לאן הגענו? מה זה הדבר הזה? לבטח אין זו הדת שאני גדלתי עליה? הפרדה מינית בכל הקשור לטקסי קבורה? וכי אימי עצמה לא היתה אשה? האין כאן ערבוב של מין שאינו במינו?

אז זהו, שכן. אני מחפשת בגוגל ומוצאת תשובה אצל חנה פנחסי: "האיסור ההלכתי על נשים לקחת חלק פעיל בקבורה נוגע ברובו המכריע ל'יצר', לפיתוי מיני (של גברים) המתעורר על-פי ההלכה (גם) בבתי קברות. בשל כך היו בעבר פוסקים שאף אסרו על נשים להשתתף בהלוויות." איזה אות גנאי עבור הגברים. בימים ההם ניחא, אבל בזמן הזה? לא הגיע הזמן לסטות מן המנהג הזה ולהחזיר לגברים את כבודם העצמי האבוד?

עוברים שלושה שבועות ואני נוכחת בדיון בועדת הכנסת למעמד האשה על הוצאת נשים מן המרחב הציבורי (16.11.11). רוזי עשתה את כל הדרך מאופקים כדי שתוכל לספר שם איך סרבו לתת לה להקריא את דברי ההספד שכתבה בלוויה של אביה. את הקושי שהיא חוותה בעקבות אותה ההדרה מן הלוויה היא משווה לקושי שהיא חותה בעצם מות אביה האהוב. היא בוכה הרבה ובצדק.

 

בשנות העשרים של המאה שעברה, הנושא הבוער בקשר למעמד האשה היה הזכות לבחור ולהיבחר. מן החצר החרדית (אבל לא רק ממנו) הושמעה הטענה כי הדבר "אסור מן התורה." מנגד הושמעו דעות כמו זו של הרב י' ל' זלוטניק (1888 – 1962), מראשי תנועת "מזרחי" (באמריקה). לדבריו, "… בוודאי נקל גם נעים לכל החפץ להראות, כי המסורת והסדרים הישנים יקרים בעיניו, להחליט בקור רח, כי אין לתת לנשים זכות הבחירה." אבל בפועל, "אין לנו כל יסוד מוסרי לשלול מהנשים זכותן לחוות-דעת בעניני הקהילות והציבור. [ו]מבינות זאת גם שדרות ידועות של החרדים…. "

 

אחר-כך נדרש הרב זלוטניק לטענה כי גם אם יש לתת לנשים זכות הבחירה אין להעניק להן את הזכות להיבחר, וזאת מן הסיבה כי "אי אפשר לאיש חרד לשבת אל שלחן אחד עם אשה, והרי זה נגד הצניעות העברית." לכך הוא עונה, "אבל נביט נא אל הענינים כמו שהם: גם מרבית החרדים אי אפשר להם בחיים הפרטיים והחברתיים להימנע לגמרי מבוא בחברת נשים. נמצאים רק יחידי סגולה שאפשר להם באמת לעצום עיניהם מראות ברע…." דברים דומים כותבת פנחסי כמעט מאה שנה מאוחר יותר: "שכיום, בעולם בו אנשים דתיים יושבים בבית קפה בו עובדות מלצריות צעירות, העמידה לצד נשים ברחבת הספדים של בית קברות לא טעונה עוד כבעבר."

 

זאת אומרת, גברים באים במגע עם נשים באופן תדיר ורגיל בחיי היום-יום בחברה שלנו, כך שקשה לראות בניסיונות החדשים האלה לאכוף הפרדה בין המינים אלא כמהלך פוליטי, בדיוק כפי שהתברר בקשר ל"איסור ההלכתי" שנטען בקשר למתן זכות ההצבעה לנשים – ברגע שאכיפת האיסור עמדה לפגוע בכוחם הפוליטי של הפלגים דתיים הרלוונטיים, הוא סולק תכף ומיד מן העולם, באופן מסתורי למדי.

 

נחזור לדברי הרב זלוטניק  ונמצא, כי באופן נדיר למדי בשיח ההלכתי, כי הוא ניאות להביט בדבר גם מנקודת מבטן של הנשים עצמן: "הן רואים אנו, כי כבר עבר הזמן, שבו היה 'כל כבודה בת מלך פנימה'. האשה העבריה אינה חפצה עוד לעזוב את כל ענייני החיים והעם רק בידי הגברים לבדם…." ליתר ביטחון, הוא מוסיף גם את המימד הפרגמטי – "ואם ילחם ה'מזרחי' נגדה, אז תתיצב גם היא במערכות המלחמה להכריע את ה'מזרחי'; ואת גלגל מהלך החיים הן לא נוכל להפוך אחורנית, ומי איפוא ירוויח ממלחמת שוא ותפל זו? התורה? היהדות? לי אי אפשר לתאר אף בדמיוני מדינה יהודית, ששוררים בה חוקים המגבילים זכויותיו של מי שהוא והמצירים רגליו של מי שהוא". הו!

 

אולם לדעתי הטענה החזקה ביותר של הרב זלוטניק היא זאת: "ואמנם אני אבין לכבד בכל לב את רגשותיו של אותו החסיד התמים, שיודיע כי יען שאי אפשר לו לשבת יחד אל שלחן אחד עם אשה, לכן הוא מוותר על זכות הבחירה הפאסיבית שלו ואינו חפץ להיבחר… אבל בשום פנים לא אוכל להבין את הלוגיקה המוסרית של זה העומד ומכריז: 'ביען שאני איני חפץ לשבת יחדיו עם אשה, לכן לא תבחר האשה, רק אני לבדי'. איה התוכן המוסרי בהשקפה אשר כזו ובאימרה אשר כזו?" (הדגש שלי – א'ל').

 

ולענייננו, אם גבר כלשהו אינו רוצה לבוא במגע עם אישה בלוויה, באוטובוס, או בכל מקום ציבורי אחר שהועלה לאחרונה על המוקד של מחדשי ההלכות המפוקפקות בדבר ההפרדה בין המינים, שידיר הוא את רגליו מן המקומות האלה. ולכל הפחות, שיסדר לעצמו אלטרנטיבה, לכבודו ולעצמו ועל חשבונו הוא. ואם לא יעלה בידו לעשות כן, שיתכבד ויקבע פגישות אצל פסיכולוג על איך להתמודד עם תאוותו המינית המוגברת, רק שלא על חשבוננו, הן ציבור הנשים והן ציבור הגברים בעלי הכבוד העצמי.

 

 

מקורות:

 

[*] חנה פנחסי, "ההלוויה הנשית שלי," פורסם ב-YNET, 29.11.09.

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3812031,00.html

 

[*] לגבי המאבק על זכות ההצבעה בשנות העשרים ראו חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה, 2006, עמ' 19 – 68. (לעניין האיסור הדתי, ראו עמודים 60-61)

סילביה פוגל-ביז'אווי, "המאבק על המובן מאליו"  http://lib.civics.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3123&author=524

מרגלית שילה, "קולות נשים בדבר שוויון מגדרי וטובת האומה במאבק על זכויות הבחירה ביישוב" בספר: איל כתבן, מרגלית שילה, רות הלפרין קדרי, עורכים, חוק אחד ומשפט אחד לאיש ולאשה, נשים, זכויות ומשפט בשנות המנדט, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשע"א.

 

[*] הרב י.ל.זלוטניק, יליד פולין, עמד בראש התנועה הציונית בשנות השלושים. עוד בפולין היה פעיל בולט בתנועת המזרחי, היגר לקנדה ונהיה לראש ה"מזרחי" בקנדה. זלוטניק כיהן כרב של הקהילה האורתודוכסית בוונקובר בשנים 1934-1938, ואחר עלה לישראל.

הדברים האלה שאמר הרב זלוטניק צוטטו על-ידי השופט אלון בפסק-דין לאה שקדיאל, בפסקה 29 (בג"צ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מב (2) 221). אפשר למצוא את פסה"ד כאן:

 http://www.idi.org.il/Israel_Democracy_Database/Constitution and Civil Rights/gender/Pages/verdicts.aspx

המקור של השופט אלון הוא הרב י' ל' זלוטניק (אבידע), דבריו הובאו ע"י א' רובינשטיין, תנועה בעידן של תמורה (הוצאת בר אילן, תשמ"א) 159–.162

 

* המאמר מתפרסם כאן לרגל "השלושים" למות אימי, בשמה ולזכרה – רבקה בת אליעזר וחנה מורגנשטרן. הוא אמור להתפרסם בקרוב באתר של "קולך."