לא עליך — לזכר אימי האהובה

היום חל היארצייט עבור אימי זיכרונה לברכה. גיסי חילק בין המשפחות משניות מפרקי אבות. בין השאר, קיבלנו פרק ב', משנה י"ט: "…לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה…." ב"מלאכה" הכוונה לעבודת ה' אבל חשבתי שהדבר נכון לכל פעולה שפניה לתיקון עולם. כי בתחום זה במיוחד, ההבנה שהעבודה כה רבה בקלות עשויה לשתק אותך, מרוב תחושה שאין טעם לנסות כי ברור שלא תצליח לעולם. אז באה המשנה ומעודדת אותנו – כל צעד קטן מקרב אותנו אל השגת היעד.

אחר-כך חשבתי שזה נכון אפילו לגבי פעולות אחרות, כמו כתיבה. אמא שלי היתה כותבת לנו מכתבים. המון מכתבים. כל דקה שהיא מצאה, כתבה בה. כי כולנו באנו לכאן והיא נשארה שם עם אבא לבד. היא כתבה על היומיום – זה קרה, וזה, כולל תיאורים של מזג האוויר, ימי הולדת, הכלבים ועוד הרבה. כל כך הרבה שהיית יכולה להבין אותה לו אמרה לעצמה ממילא לא אספיק לתאר הכל, ובטח לא במלים שרציתי, אז אין טעם אפילו לנסות. ותראו, איזה יופי שהיא בכל זאת כתבה והשאירה לנו כזה נכס (אחותי אספה ושלחה להדפסה את כל המכתבים שהיו לנו ממנה וכל משפחה קיבלה ספרון של כמאה חמישים עמודים!). לא עליך המלאכה לגמור … תעשי כמה שאת יכולה.

אמא שלי הביעה המון אכזבה מעצמה במשך השנים. היא היתה פרפקציוניסטית ותמיד הרגישה לא מספיקה. חשבתי בהתחלה שהמילים "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר" נועדו לנחם אותה ולהיות לנו לקח. לומר לה – ולנו, הבנות – את רואה, את לא צריכה להיות ה-כל, זה לא חייב להיות מושלם. אבל כשראיתי קובץ המכתבים פרי עטה הייתי פתאום כל כך גאה בה, על כך שהיא לא וויתרה והמשיכה לכתוב, ולא משנה מה, אז לא יהיה בדיוק מה שחלמת עליו, תמשיכי לכתוב ("וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה"). בהחלט, לקח לכולנו.

 לקינוח, הנה ציטוט שלה מאחד המכתבים (עם תודות לווינסטון צ'רצ'יל):

 "We shall write upon the beach (Umhlanga*), in the air (travelling back from Israel to Johannesburg), on land – write battling in the small hours of the morning… and we write on…

* כפר נופש על חוף הים ליד העיר דרבן (Durban).

נ.ב. הנה הקטע הכי נחמד בסיפור הזה: מדי פעם היתה אימי פולטת שלמדה ארכיטקטורה בגלל אבא שלה. מסתבר שסבא שלי לא התנגד לכך ששתי בנותיו ישיגו תואר באוניברסיטה – לא דבר מובן מאליו לנשים באותה תקופה (אמצע שנות הארבעים) – אבל הוא אכן דרש מהן ללמוד משהו מעשי, כלומר, מקצוע. גם זה לא היה מובן מאליו לנשים באותה תקופה אלא שלא נראה לי שדרישתו נבעה ממניעים פמיניסטיים במיוחד אלא מניסיון החיים שלו בתור מהגר יהודי. זאת ועוד, במקרה הזה היה בדרישתו גם משהו עצוב, כי יצא כי אימי, כמו גם דודתי, אכן למדו באוניברסיטה ואכן השיגו מקצוע אבל ללא חשק של ממש. אם כן, הרצון של אימי היתה ללמוד ספרות ובין השורות נראה לי שניתן גם להבחין בחלום להיות סופרת. כשאחותי מסרה לי את קובץ המכתבים שלה שלקטה הרגשתי הנה, אמא, היית לסופרת.