עם אבא זה קצת יותר מסובך. עולם ומנהגו, הוא פחות נכח. אולי בגלל זה קולו נשמע בי לרוב בהקשרים דתיים, בקידוש נאמר ובעיקר בקדיש. כשאנחנו מתאספים בבית הקברות, כמו שהיינו עושים מדי יארצייט של הוריו, אני רואה אותו נעמד בקרבת הקברים, נוגע עם אצבעות ידו בקצה המצבה ומדקלם את המילים. עכשיו כשהגיע תורי לעשות כן, הוא התמקם עמוק בתוכי ואינני יודעת אם אי פעם אוכל לומר את המלים מבלי שיופיע סדק באמצע.
קשה, ההקשר הזה.
אני קוראת כאן שוב ושוב (קודם קראתי על אמך) ו- יש לי מין רצון כזה לשבת לידך.
תודה, אומי.
יפה כתבת. אומי.
יפה. תודה