הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
(אמא של חבר טוב הלכה לעולמה במהלך החג. היא נקרבה כאן בירושלים כי, ברוך ה', ההורים עלו לארץ לפני שנים ספורות על-מנת להצטרף אל ילדיהם שכבר עשו כן. התרשמתי שבלוויה היו בעיקר אנשים בני גילי. ברור, כי רוב החברה של ההורים עוד שם. נדמה לי שיש בזה משהו קשה, הכריתה מן החיים הקודמים שלך. הרגשתי את זה חזק כשהוריי נפטרו ולא הצלחתי אפילו להשיג מאמר קטן בעיתון שיכיר בכך. אחר-כך, כתבתי משהו על החוויה הזאת וגם אותו לא הצלחתי לפרסם. אני מביאה אותו עתה, לזכר אימו של חברי.)
לפני כעשור וחצי, הבאנו לכאן את הורנו, זיכרונם לברכה. הבאנו כי הם כבר לא יכולים להישאר לבדם בדרום אפריקה, שם נולדנו, אני ואחיותיי, ושם גדלנו, בבית יהודי וציוני, ומשם עלינו, אחת אחרי השנייה. לאורך הזמן הזה, פעם ולפעמים פעמיים בשנה, ההורים אף הם היו באים לבקר בארץ. ביקורים תכופים בישראל היוו סוג של אתיקה בקרב רבים מבני דורם. גם את מיטב כספם הם תרמו למדינה.
בסוף, כאמור, הם השתכנו בירושלים, בעוד, כאמור, הם כבר לא במיטבם, והמצב רק הלך והידרדר עם השנים, עד אשר ידענו כי עלינו להתחיל להתכונן לסוף. יום אחד פניתי במייל לעיתונאי אורי דרומי, אז ראש המדור "ואלה מות" של עיתון הארץ, בשאלה "מהם הקריטריונים שלך כשאתה בוחר דמות להופיע בו?" כעבור שעות ספורות, הסתלקה אימי מן העולם.
לקח לי זמן להתאושש. כשקראתי סוף סוף את תשובתו של מר דרומי, נכללו בה קריטריונים כגון, "מישהו שעשה משהו מעניין, שהשפיע על רבים, שהלך מול הזרם, שהיה קשור באיזה מאורע היסטורי חשוב, עם עדיפות לדמויות 'מן השורה השנייה', כלומר, כאלה שלא היו בכותרות, וכן נשים." אלא שבין כל התיאורים הראויים האלה לא מצאתי מענה לשאלתי האמיתית: האם העשייה העיקרית של האדם היתה צריכה להיות בארץ?
החלטתי ללמוד מן ה"לאו" שבהעדר ההתייחסות הספציפית לעניין את ה"הן" של "בוודאי שהעשייה העיקרית של האדם היתה צריכה להיות בארץ", אם בנימה של "איזו שאלה!" בכל מקרה, להציב שאלת הבהרה לא באה בחשבון. הרי אבי עוד חי באותה תקופה, ולא יכולתי להסתכן שוב בהצגת שאלה מן הסוג הנדון. למרות נקיטת צעדי הזהירות האלה, הלך אבי ונפטר אף הוא, שנה ושלושה אחרי אימי.
למעט העובדה שלא היה אישה, אבי התאים בקלות לקריטריונים שמונו לפרסום הודעת פטירה. התיישבתי וכתבתי, איך בתור נער, נמלט עם בני משפחתו דרך אירופה הנאצית, בעוד הוא עוזר לפרנס אותם במכירת ציוריו. איך הם הצליחו סוף-סוף להפליג לדרום אפריקה, ואיך כעבור חדשים ספורים הצליח אבי לרכוש שתי שפות חדשות, ובהמשך לסיים בהצטיינות יתרה בית ספר ואחר כך לימודי אדריכלות. איך הוא מיד נבחר להיות מרצה בפקולטה, ובמקביל פתח משרד עם אימי, ויחד הם בנו בתים פרטיים, גם כאלה שזכו בפרסים, ובניינים ציבוריים, רבים עבור הקהילה היהודית, והיו לדמויות נערצות בה. את הדברים רשמתי באנגלית ושלחתי לעיתון היהודי הדרום אפריקאי. זאת אומרת, החלטתי לחשוב "בקטן." בכל זאת, הושבתי בידיים ריקות. תירץ העורך, "אין לנו די מקום בעיתון".
אינני יכולה לבוא אליו בטענות, הרי שנים כבר לא לקחו הוריי חלק בקהילה המקומית. גם את הדחייה (המשוערת) של העיתונות בישראל ניתן להבין – לא יודעים עליהם, לא נוגעים להישגיהם, ולא משנה שבסוף הם עלו ארצה, ועוד חיו כאן, בקרבת ילדיהם, נכדיהם, וניניהם, כעשור וחצי בטרם מותם. אלא שבשורה התחתונה, עם כל ההבנה שניתן להערים על צלחות העיתונאים, הן בחו"ל, הן בארץ, ברור כי בהעדר האפשרות לזכות בהכרה ציבורית אחרי מותם עבור בני אדם שתרמו את תרומתם לציבור בחייהם, טמון עוול.
בסיפור שפעם כתבה אימי על ההגירה שלה, בתור ילדה, מליטה לדרום אירופה, גם כן בעקבות התגברות גילויי האנטי-שמיות, היא תיארה את בני משפחתה כמעין "פרחים קטופים." הם נאלצו ובסוף הצליחו להשתלב בחברה ותרבות חדשות אך מעולם לא חשו שייכות. כמה קשה, חשבתי לעצמי, שלעת זקנתם, שוב נקטפו, אלא שהפעם גם את הגבעול השאירו מאחור, ואולי אפילו כמה מעלי הכותרת, ועד שהגיעו לכאן, מעטים הבחינו בכך שמדובר היה בפרחים בכלל.