בננות - בלוגים / / בצער רב
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

בצער רב

 

 

 

 

 הפוסט מוקדש ללי.

 

אני רוצה להמשיך לדבר על האבל. בחיים הלא ווירטואליים אנשים לא אוהבים לדבר על זה. אולי התחושה היא כי עצם השיחה מקרבת את הקץ. אני, אתם יודעים, עם המצב של ההורים שלי, כבר כמה שנים בעצם, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה להתכונן. כפי שכבר ניסיתי לומר, מפחידה אותי מאד החשיפה. רגע כל כך פרטי והנה את במוקד הזרקורים. אני רוצה למשוך את הקו מן הפוסט הקודם. מדוע אמרתי שצריכים כוח כדי להסתתר. דווקא מהניסיון שלי, אין זה קשה בכלל להסתתר בחברה שלנו. כשעוד גרתי עם שותפה שאף פעם לא היתה בדירה שכורה בתל-אביב, לפעמים הרגשתי שאם פתאום אמות, יעברו כמה ימים עד שיתחילו לחפש אחרי בכלל. ככה זה היום אצלנו בעולם "המפותח": הבעה של דאגה נתפסת בעיקר כפגיעה בפרטיות. קצת פחות אם היא באה באה מקרוב ואפילו בזה אין בטחון. לעומת זאת דווקא בתקופה של אבל, קשה מאד להסתתר. ככה זה נראה לי מכאן ועכשיו. אולי אשמה בכך ההלכה אשר כהרגלה מתעקשת ללכת נגד הנטיות הטבעיות — הסיבות לכך שמורות עמה — ודוחפת אותך אל תוך ההמון. או שזה סתם הטבע האנושי. זאת אומרת, אנשים שמחים לרחם אבל רוצים תמורה. רוצים לראות בעיניים את הכאב שלך. רוצים לראות את הכאב שלך בעיניים. גם אני ככה, ככה אני מניחה. כשאת כבר טורחת לבוא לנחם את לא רוצה להיתקע בקיר של זכוכית כהה. תתארו לעצמך מה היה אם קרנית גולדווסר היתה מסתובבת במשקפי שמש. איך הציבור היה מתבאס מזה.

 

 

 

 

 

17 תגובות

  1. היי אומי
    חזקי ואימצי, את משירה מבט…
    אין תשובות לשאלות, אבל החיים מלמדים
    להתראות טובה

  2. אומי יקרה, את מפליאה לתאר את הטבע האנושי.

    חיבוקים וירטואליים ללי היקרה.

  3. דברייך יפים ונכונים.

    ואני מצטרפת לחיבוק הוירטואלי ללי היקרה שלנו.

  4. אומי את כותבת את הכאב והמחשבות הכואבות בגילוי לב ובאומץ רב

    • מירי פליישר

      אומי כתבת נפלא
      אני שולחת תנחומים ללי היקרה

      • מיכל ברגמן

        אני מצטרפת למירי – מה יש לומר . אולי לפחות באבל נהיה אנחנו לא מה שאחרים מצפים. ואולי אנחנו זה מה שאחרים מצפים?

        • אומי, נגעת בשאלה שההלכה נותנת לה תשובות, אך מאחר ורובנו תוהים כנראה שהתרחקנו ממנה והתהיה בעינה עומדת.
          והלואי שהייתי יודעת גם אני איך לנהוג ולא רק לשלוח מכאן תנחומים ללי היקרה מאד, ולומר גם משהו על אביה שהיה מיוחד בעולם שאין בו רייטינג.

  5. אני גם מבקשת לשלוח תנחומים ללי ולומר לה שלא החמצתי שום תכנית של "זה הזמן", ומאז שאביה פרש אין שום תכנית שאני אוהבת. תמיד הוא ידע להיות עדין וקשוב לאנשים, אבל בלי שום התרפסות והתחנחנות, אלא באהבת אדם אמיתית ואהבת תרבות אמיתית ורוחב אופקים יחיד במינו, ויש שיחות שלמות שלו עם אנשים שאני זוכרת בעל פה.

    חבל חבל על דאבדין.

  6. ההתכוננות שלך, אומי, אמיצה.

    במקרה גם אני כתבתי כאן היום על רגשות מסוימים בקשר למוות, אבל "אחרי":

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=59&itemID=8108#post8108

  7. איריס קובליו

    אומי, כתיבתך מאד נגעה ללבי. תנחומים ללי.

  8. אני מודה לכם מאד על ההערות המבינות.

    אני מעבירה את התנחומים ללי — שלא תדע עוד צער.

  9. תנחומי ללי, לא ידעתי כי אני לא מחוברת יותר למה שקורה בארץ, אבל מחבקת מכאן.

    בקשר לאבל, אומי חברתי הקרובה חולה מאד, ואני לא יודעת איך להתכונן .זה בטח ינחת עלי כמו על בעלה שצורח בלילות מתוך שינה (רק שעליו הרבה יותר9.

    כל פעם שהיא עונה לי לטלפון אני מודה לאל שאני עדין שומעת אותה.

    בעצם עיבוד האבל הוא תהליך מאד פרטי ולזה איש לא יכול לחדור.
    שלא נדע עצב.

  10. תנחומי ללי
    איש מקצוע נפלא ואדם יפה היה אביה.

השאר תגובה ל אורה ניזר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר