לקח שלמדתי מנהג מונית

רק נכנסתי למונית וכבר החל הנהג לרדת על המזרחים כמו שרק אדם מזרחי היה יכול להרשות לעצמו. זיפת, אמר עליהם, אלא מה? ניתן לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, כולם מנייקים ודברים כאלה. ואילו אני נהפכתי לסנגוריה. סיפרתי לו על השכנים האשכנזים שלי אותם אני פוגשת יום-יום בסביבות ביתי והם נוהגים להסתכל דרכי כאילו איננו קיימת כלל וכלל. אני מעדיף את זה על פני שכניי המזרחיים שנכנסים לי לסירים, ענה, ולא נותנים לי סנטימטר של פרטיות. הם גם לא אנשים נדיבים, הצהיר. סיפרתי לו על הירקן המזרחי ברחוב שלנו, אדם בעל הופעה מפחידה שגובה מחירים אסטרונומיים לכל פרי ופריט שהוא מוכר, והנה יום אחד, כשסירבתי לקנות סנוברים לבתי מפאת אותו מחיר, הוא הוריד אותם מהמדף ושם אותם בידיה – מתנה. את נהג המונית זה לא הרשים. במקום זה הוא סיפר על תסכול נוסף שלו. אני שמאלן וחילוני, הוא הסביר, וכווווולם מתפעלים ממני איך יכול להיות, הרי אתה מזרחי? וכאן כבר לא נותר לי מה לומר. הרי את עומק פגיעת סטריאוטיפים כאלה אני מכירה על בשרי. את השקט הוא מילא בשורה של קיטורים על ירושלים לעומת תל אביב. הכל צפוף כאן. לחוץ כאן. ועל רקע הדיבור על הכבישים הצפופים והלחוצים האלה, ובעודדנו מחכים בפקק האחרון לפני הביתה, סיפר לי בן שיחתי את הספור הבא: לפני כחודשיים קניתי אוטו חדש לבן שלי. ילד. רק לפני שנתיים השתחרר מהצבא. אחרי חודש, והוא על הכבישים האלה, התחרטתי. הלכתי והחזרתי את האוטו הזה — בהפסד של עשרת אלפים ש"ח על המקום. ואת זה, אמרתי לו כשרגל אחת כבר מונחת על מפתן ביתי, את הדבר הזה אני בטוחה שרק אבא מזרחי היה מסוגל לעשות.