שוב שם שוב

ברור, אם כן, שדי הרבה זמן אנו חיים ככה. איך? זה מרגיש כמו שזה מרגיש כשאת מתבוננת באדם הולך על חבל, תהום לרגליו. ופתאום נוחתת יונה על קצה המוט שבידיו ועפה לך הנשימה כולה. והוא מתאושש ומיד מתנודד ושוב את וליבך. בכל זאת יש הבדל, כי במקרה של אדם ההולך על חבל, את רואה את שני הקצוות, הן הקצה ממנה יצא, הן הקצה אותה הוא אמור להשיג, ואילו במקרה הנוכחי, אין לדבר סוף. רק התהום. אינני יודעת כמה זמן אפשר לחיות ככה. עם הוריי, חיים כאלה נמתחו על פני שנים רבות וכמעט הפכו לשגרה, כלומר, עד שהלכה ונחתה עוד יונה על קצה המקל לשיווי משקל. רק שהפעם אפילו לכתוב לא הייתי מסוגלת, עד אשר שאלה אותי בתי אתמול אם אכפת לי אם היא תדליק מוסיקה ועד אשר אמרתי כן ועד אשר שמעתי את המלים – “Hello darkness, my old friend.”