הנה עוד זכרון מהשנה שעברה: הלכתי לבריכה לאסוף את הבן חמש משיעור שחיה. כשהגעתי, ראיתי אותו ועוד בן יחד עם שתי בנות בנות גילם עומדים בשורה בקצה הבריכה, עומדים לקפוץ אחד אחרי השני, על-פי הוראת המורה. רק שהבן שלי לא ממש עומד. הוא רוקד. קופץ הצידה, קופץ אחורה, דומה במיוחד לדמות בסרט ישן, ולא יכולתי אלא להתפקע מצחוק. זה מזה ...

הבן הקטן שלנו מתחיל היום כיתה א'. שאלנו אותו איך הוא מרגיש. הוא אמר, "אני יודע. אני יודע שהיום הראשון יהיה כיף ושהיום השני יהיה כיף אבל אחרי זה, כבר לא יהיה כיף." אוי. שאלתי אותו אם מישהו סיפר לו את הדברים האלה (ברור שחשדתי באחיו הגדולים) אך הוא ענה לי, "לא, הבנתי את זה בעצמי." וכולנו שחררנו אנחה כבדה ...

חמי וחמותי לקחו אותנו לקרוז בחוף הדרומי של איטליה. ביום השישי, דקות ספורות לפני כניסת השבת, הלך לאיבוד בננו בן השש. אימה. עליתי בדילוגים במדרגות עד לקומה חמש-עשרה, בה ממקומות בריכות השחייה, ועברתי מבריכה לבריכה, סורקת את הפרצופים שבקעו מהן ואת התחתיות. אחר כך סרקתי את המפלס כולו בניסיון לוודא שאין שם קבוצה של אנשים ממוקדים באסון שאין בידי לדמיין. ...

  מאתמול בלילה ובמשך כל היום אמרתי לילדים שלא נראה לי שיירד שלג, עד שהבן הגדול אמר לי שלא טוב לו הפסימיות שלי, ונאלצתי להסביר שפסימיות זאת בעצם אופטימיות בתחפושת, היא נועדה למנוע אכזבה. שלהם, כמובן, לא שלי. כל מה שאני רציתי היה חופש ומטרה זו הושגה. פיצוי, לדברי הילדים, על ימי החופשה שנלקחו מהם בכוח בחנוכה. נקרא לו "צדק ...

  בתי ביקשה שאלך איתה לקנות מגפיים. נפגשנו במרכז העיר, נכנסנו לעשרים חנויות לפחות, ראינו עשרות דגמים, ואת כולם היא פסלה. אבל אני הייתי מבסותה. כי בחנות אחת אמרה לי המוכרת, "זו הבת שלך? איזו מתוקה. יהיה לך הרבה מזל בחיים." ובשתי חנויות אחרות שאלו אותנו המוכרים, "במה אפשר לעזור לכן, בנות?"

מדי שנה אני נוהגת לצייר כאן את מסיבת החנוכה בגן. בדרך כלל, אני מדברת על התסכולים שלי, משיר אחר שיר אחר שיר, שמושמע בווליום גבוה מדי מתקליטור, וילדים קטנים, אוי המסכנים, מבצעים שורה אחר שורה אחר שורה של כל מיני תנועות שלימדו אותם הגננת, בטח במשך ימים שלמים ושבועות וחלק מהם בוכים ובשביל מה, באמת, בשביל מה. ולפעמים אני מתלוננת ...

היום קרא לי ילד אחד קטן ברחוב "מכשפה." לא נבהלתי בכלל כי בדיוק לאחרונה ראיתי את הפרומו לסדרת הטלוויזיה עם פרנסיס מקדורמנד וזה בדיוק מה שקורה בה. היא משחקת אישה שמזדקנת כדרך הטבע (במקרה שלי, הילד אפילו טרח להסביר שיש לי שיער כמו מכשפה, כלומר, לא צבועה) ובאה ילדה ושואלת אותה אם היא מכשפה והיא מחייכת לעצמה ואומרת, "כן. עכשיו ...

  פעילות להורים בבית ספר של בתי נקבעה להיום. מבוא לפרויקט שורשים. אני חייבת לומר, לא התחשק לי ללכת בכלל. הדבר היחיד שאת יכולה לומר לעצמך במצבים כאלה הוא ש"אלה יהיו הצרות שלי" ולהתכוון לכך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. יש משהו בלתי אפשרי בקיום שלנו, ההצפה בסיפורי זוועה, מחד, והיומיום, מאידך.   אני עומדת על דעתי, חרטה זה ...

בשבת קראתי את הכתבה בעיתון "אני מתחרטת שאני אמא", על מחקרה של ד"ר אורנה דונת על נשים שמתחרטות על כך שילדו.*   לא ברור לי מדוע בחרה החוקרת להתמקד בנשים בלבד. זאת אומרת, ברור לי שהלחץ להוליד ושהטענה שהורות מהווה המצב הטבעי אם לא הסיבה הבלעדית לקיום, מופנים ככלל הרבה יותר אל נשים מאשר אל גברים. ובכל זאת, אני חושבת ...

כבר אמרתי שאני מבלה שעה וחצי כל בוקר טובעת בים מלא כריכים. זוגתי משתגע מזה לפעמים ואפילו אני שואלת את עצמי מדי פעם – למה? הנה כמה תשובות:   1. יש הרבה אימהות שמבטאות את האהבה שלהן דרך הבישולים. הבעיה שלי היא שכלל אינני יודעת לבשל. עם סנדוויצ'ים, לעומת זאת, אני מרגישה יחסית ממוקמת בליגה המתאימה….   2. אם אני ...