לעתים כשאני מוצאת את עצמי מתה לדבר עם אבי ולשאול עצתו בעניין ההוא וההוא, אני מזכירה לי שבין כה הוא לא היה נותן תשובה אלא רק משפט סתמי כגון, אף פעם אין לדעת איך דברים יוצאים בסוף, קוקי או הדברים יסתדרו בעצמם, קוקי ומדי פעם גם אין להחליט עד שבאמת חייבים להחליט. איני יודעת ממה הדבר נבע, אם מסוג של ...

במשך כחמש עשרה שנה, מאז שעלו ארצה, היינו חוגגים ראש השנה עם הוריי. בהתחלה היינו קצת מתחלקים עם אחותי שגרה אף היא במרחק הליכה מביתם אבל בשנים האחרונות היינו רק אנחנו. אני חייבת לומר שבכל סעודת חג הייתי מוצאת את עצמי תוהה שמא מדובר בפעם האחרונה בה נהיה ביחד במעמד זה ועכשיו זהו, השנה אנחנו נהיה בבית שלנו. הילדים שבורים, ...

האבדן הגדול שלי השנה היה של אבי, הכישלונות היו מרובות מדי למנות. בשבועות שלאחר מות אבי, במעמד אמירת קדיש בבית הכנסת, פגשתי אישה שאיבדה בן ואחרת, בן זוג. ההיתקלויות גרמו לי להרגיש ברוכה — אבי הרי היה סבא רבא בלכתו והמוות אף גאל אותו משנים של חולי וחולשה. באשר לכישלונותיי, אלה לרוב הצליחו להחטיא את החיים האישיים שלי, וככל שהם ...

   לאנשים דתיים שעולים ארצה, יש איזה רווח מוסף שלא כולם רואים אותו. לדוגמא, החגים (שלושת הרגלים) נמשכים שם יומיים ולא יום וגם התפילות בבית הכנסת נוטות להימתח שם שעות וזה נכון אף לשבת רגילה כשאין בר מצווה ולא כלום. המתיחה האמורה התבצעה אצלנו באמצעות חזן הלבוש בשמלה שחורה וכובע שף קטן, בדומה לרב. בימים הנוראים הם החליפו ללבן. חלק ...

        אומרים לי כתבי, כתבי, זה יעזור לך לעבד את האבדה. הצחקתם אותי! לו הייתי סופרת ידועה למידת לילוש דברים שאינם מעצם הגדרתם יכל לצאת מזה לפחות חיבור יפה אבל מה לעשות. אינני כזאת. וסתם נוצרות שורות. מלים רזות.          

    רק דבר אחד אני מבקשת מכם, אל תתנו לי את המבט הזה מלא רחמים. זה לא נכון. אני לא מבקשת מכם, אני מפצירה בכם. אני דורשת מכם. ב-ב-ק-ש-ה. רק לא המבט הזה. אני יודעת שקשה לכם עם זה שלא הצלחתם למסור תנחומים בזמן אמת אבל מה אני אשמה בזה? חוץ מזה, עם כל הכבוד לתנחומים, והם באמת דבר ...

האבל הפעם הוא פיזי ממש. אם אני מפסיקה לעשות משהו שהסיח דעתי לרגע זה מרגיש כמו גוש כבד מונח בתוך מצחי בין העיניים וכאשר אני יוצאת אל הרחוב זה מרגיש שחסרה לי שכבת עור.

אני מודה לכם על התנחומים שקיבלתי, גם כאן אך בעיקר לתא דואר האישי שלי. יש בזה אלמנט מוזר בהחלט, מתן הודעה אישית בצורה ציבורית. גם בלוויה עצמה הרגשתי כך, וגם בשבעה. ולמען האמת, גם בחתונה שלי. הנה קורה לך הדבר הכי אישי שאפשר ופתאום מצטופפים מסביבך כל מיני אנשים זרים לצורך העניין. יש להניח כי לדת שלנו סיבות משלה להפיכת ...

    עכשיו קמנו מן משבעה. אבא, הפעם. זה מרגיש כמו אחרי לידה, עם דימום מה ותנועות באיטיות ובצמצום. "עכשיו את יתומה" אני אומרת לעצמי שוב ושוב אבל אינני מרגישה כך ממש. אני זוכרת כשאחותה (היחידה) של אבא שלי נפטרה ואני זוכרת איפה הוא עמד כשאמר לי ובעיקר לעצמו "עכשיו אני יתום." יכול להיות שאפילו נפגעתי קצת ואולי רק רציתי לעודד את רוחו ...

      פעם, זמן קצר לאחר שעליתי ארצה, השתתפתי באיזו קבוצת דיון. ישבנו במעגל גדול והמנחה ביקש מכל אחד ואחד לומר את שמו. היה שם עודי ודודי ודידי ומני ויו-יו אבל כשאני אמרתי אומי השיב המנחה בפליאה "אומי? מה זה אומי?" אם כן, אומי זה שם חיבה שנתנה לי אחת האימהות שלי, הלדה (Hilda) היה שמה, ואתם עוד תשמעו ...