דווקא פעולות בנאליות מצליחות הרבה להעלות את אמי בזיכרוני. למשל, כשאני מפהקת ושומעת את קולו של לסתה, או תולשת שער שהתפרע על הפנים כמו על אימי שהחלה מבקשת עזרתי בעניין כשנאבדו לה כוחות עצמה, או כשאני חותכת סלט ללא קרש חיתוך או מצחצחת שיניים. ובמיוחד כשהילדים מתבוננים בי מצחצחת שיניים ומיד אני במקומם ישובה על המדף מעל האסלה בחדר האמבטיה ...

סיפרתי כאן פעם על הפרק על ילדותה שאימי כתבה עבור אחותי לרגל הכנת פרויקט שורשים בתיכון, ושהדפסתי ושלחתי למרצה לספרות בעברית, דרום אפריקאית במקור, ושהיא שלחה אותו לכתב-עט מקומי. הוא יצא לקראת ראש השנה, ביארטציית של אחות אימי, כחודש לפני היארטציית של אימי, וכשבועיים לפני היארטציית של אמם, סבתי שמעולם לא הכרתי. כמובן שזה מאד מרגש. זה גם עצוב כי ...

  כל האור, מזמן הלך לו. אל תלכי פתאום, גם את. בואי אמא, בואי אמא. בואי שבי אתי מעט.    בעצים, מכה הרוח. וידיך, כה חמות. אל תלכי נא, ספרי לי אמא. איך באים החלומות.    כי פתאום, מלאך יופיע. אל חדרי יבוא בלאט. בואי, אמא בואי אמא ותראי אותו גם את.    לא, איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. ...

  כתב-העת שאמור לפרסם את סיפור אימי ביקש ממני לשלוח ביו קצר ותמונה. אני מתקשה לדחוס את חייה אל תוך כמה שורות מודפסות. בסוף אני מדגישה את ההיבטים שעשויים להרשים, למשל, היותה האשה הראשונה במדינה להרוויח תואר בתכנון עירוני. ברור כי עליה לא עשה ההישג רושם. הרי רק גילינו את הדבר כמעט באקראי חדשים רבים אחרי שהיא הלכה לעולמה. בין ...

        פעם, לפני שנים רבות אינספור, נדרשה האחות שמעלי, שהיתה אז בכיתה י"א, לבצע "פרויקט שורשים". בתוך כך, היא פנתה אל הוריי כדי שיספרו את סיפורם. אבי, כך מספרת אחותי, ישב בחיבוק ידיים, לפחות עד הרגע האחרון (ועל כך אספר בפוסט בהמשך). אימי, לעומת זאת, שהיתה תלמידה חרוצה, ניגשה למשימה וישבה וכתבה וכתבה, בכתב יד שלמדה בבית ...

לעומת זאת, עבור הבן הקטן, בן השנתיים לערך, אין לי מושג מה משמעות פטירתה של אמי —Mommy, כפי שכולנו היינו קוראים לה. לבטח המונח נשאר אצלו אם כי ייתכן והוא למד אותו מחדש מילדים אחרים שפונים אל אימם באותה לשון. בכל מקרה, כשקשה או עצוב לו במיוחד, הוא עשוי ליילל את המילה M-o-m-m-y ואתמול, סתם תוך כדי משחק, הוא הושיט ...

  למזלו המפוקפק של הבן שלנו, אז בן חמש, כשבועיים לפני שחזרה אמי לבוראה, סבתו של החבר הטוב שלו הלך אף הוא לעולמו. אני אומרת למזלו כי האבדן האחר עזר לו להתמודד עם שלו. יום אחד הוא אפילו הסביר לנו שסבא של החבר שלו ואמא שלי הולכים להתחתן עכשיו בשמים. הדבר הכי מדהים בכל הסיפור הזה הוא הרתיעה שהיא יצרה ...

אם היית מבקשת ממני לתאר את עצמי מאז שאמא שלי נפטרה הייתי אומרת שהדמעות נתקעו בקצה עיניי וכל תנועה הכי קטנה מוציאה אותן מגדרן.

  אימי נפטרה ביום רביעי. ביום ראשון לאותו שבוע גמרתי בדעתי לעשות ביקור בבית הוריי למחרת אלא שלמחרת לא הספקתי. בוקר יום שלישי התעוררתי והנה הם עוד בחיים ואמרתי לעצמי שעד הלילה אני שם אבל השעות נבלעו על-ידי אינספור מטלות והפתעות אימהיות ולא עלה בידי להיות גם בת וללכת לבקר את הוריי. מחר אלך, אלך מחר, ניסיתי למצוא את הכוח ...

      אימי מורתי נלב"ע. ליד מיטתה פגשתי את אחותי והיא שלחה אותי הביתה להכין דברי ההספד מטעם הבנות (הרי, במשפחה שלנו אנחנו "רק בנות"). אלא שבבית ההספד לא ניתן לנשים לשאת דברים, בנות לא כל שכן.  גם לקבר לא הייתי אמורה להתקרב בהיותי נקבה אבל סירבתי לצאת לרחוב לשם מגרשים את הנשים על-פי כלל ומשום מה נתנו לי להישאר ...