שְֹפָתָהּ שֶׁל אִמִּי
הִיא לְשׁוֹנִי הַיְּחִידָה
עוֹבֶרֶת עַל הָאֹדֶם שֶׁל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב, מַבְהִיקָה קְמָטִים
מִתְנַדְנֶדֶת נְבוֹכָה, בּוֹלַעַת רֹק, קְטוּעָה
מַתִּיזָה, מְלַעְלַעַת
לָשׁוֹן עַתִּיקָה הִיא לְשׁוֹנִי
מְמוֹלֶלֶת בְּפִי מִלִּים כְּרוּתוֹת,
זְקֵנָה, שַׁכְחָנִית וְאִטִּית
כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנִים כִּמְעַט מְנַסָּה
לִלְמֹד עִבְרִית
וְעוֹדָהּ מְגַמְגֶּמֶת, כְּבֵדָה כְּגֶדֶם
מִתְבַּלְבֶּלֶת, לֹא מַשְׁלִימָה מִשְׁפָּטִים,
עוֹלָה-יוֹרֶדֶת, אֲפַרְפָּרָה כְּחַיַּת יָם
עָבָה וּמְרִירָה, לְשׁוֹנִי גּוֹסֶסֶת
וּמִלּוֹתֶיהָ מֵתוֹת.
אני מאוד מזדהה עם "הצמדת" השפה לרגשות, עם התסכולים שכרוכים בה ועם חוזקו של השיר הזה.
אני מאוד אוהבת את מה שאת עושה לשפה…