שירים מזוית העין כותב. בעיקר שירה
א. הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן (1978)
כָּכָה יָצָא הַקּוֹל:
בְּהֶגֶה שֶׁלֹּא נִזְקַק לַכָּתוּב
מִפָּנִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לְהֵאָטֵם בְּשָׁקוּף
לַפֶּה הָיָה כֹּחַ לִקְבֹּר
וְלַצְּלִיל הָיָה נוֹחַ
לְשַׂחֵק בְּ
נִדְמֶה לִי
עִם הַגָּרוֹן הָאָדִישׁ.
הִנֵּה הִתְקַשַּׁרְתְּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לֹא-מִדַּי,
אֶל מִי, אִם לֹא אֵלַי.
טָעוּת רִאשׁוֹנָה לְדַבֵּר בְּלִי מַגָּע הָעֵינַיִם
כְּשֶׁהַקּוֹל הָעוֹנֶה לָךְ מְדַבֵּר בִּמְקוֹמִי
(וְהוּא עוֹד מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר מֵעֵבֶר לַשָּׁנִים
נִשָּׁא עַל גַּב הַשָּׁנִים)
אִם הִצְלַחְתְּ לְהַקְשִׁיב לוֹ
מַדּוּעַ לֹא הִסְפַּקְתְּ לְהָשִׁיב לוֹ
כְּשֶׁזִּיֵּף קוֹלִי בִּשְׁמִי.
אֵיךְ לֹא זִהִית, הָרְחוֹקָה
אֶת מָה שֶׁהַמִּלִּים שָׁתְקוּ בִּשְׁבִילֵךְ.
ב. אַחֲרֵי הַקּוֹל
כָּכָה יָצָא הַקּוֹל לְפָנָי
לְשַׂחֵק אָדוֹן וְשָׁלִיחַ שָׁקֵט
לְוַדֵּא שֶׁהַיָּד תַּנִּיחַ אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת לְאִיטָה
שֶׁאֶצְלֵךְ הִיא תִּפֹּל מִן הַיָּד הַשְּׁמוּטָה.
לְבֶטַח בָּכִית. וְכִי לֹא כָּךְ רָצָה הַקּוֹל?
הַאִם לֹא יָשַׁב עַל כִּסֵא הַכָּבוֹד, וְשָׁפַט
חַדְגּוֹנִי וְגֵּאֶה, קוֹרֵא כְּלָיוֹת וּמְרַמֶּה לֵב?
חָשַׁבְתִּי כִּי טוֹב
שֶׁלֹּא הִכַּרְתְּ בְּקוֹלִי, שֶׁכֻּלִּי רְעִידַת אֲדָמָה
שֶׁרִשְׁרוּשׁ הַצַּעַר הִתְמַחָה בְּהִסְתַּתְּרוּת בִּנְקִיקִים
לֹא לַשָּׁוְא בָּטַח בַּמֶּרְחָק,
חוֹמֵק כְּמוֹ גַנָּב, כֵּן. פַּחְדָן, כֵּן
מוּג לֵב הוּא הַקּוֹל.
וְשוֹתֵק.
אֵין הַקּוֹל מִתְעַקֵּשׁ לְגַלְגֵּל סֶלַע
דַּי לוֹ בִּכְסוּת חוֹל
כְּשֶׁיֵּשׁ רִשְׁעוּת בַּמִּלִּים.
ג. הַקּוֹל הָאַחֲרוֹן (2013)
הֵיטֵב הַגּוּף זוֹכֵר
אֶת הַקּוֹל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְרֹא עֶלְבּוֹן,
אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא הַדָּבָר הַנָּכוֹן
חָפֵץ לְהִשְׁתַּכְנֵעַ שֶׁרַק הוּא הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יֵיטִיב עִם חַיַּיִךְ אִם יָעִיר אֶת הַשִּׂנְאָה.
כָּעֵת הַקּוֹל חוֹרֵט עַל נְיָר חֲרָטָה
הוּא עוֹד זָקוּף, אַךְ כְּבָר לֹא מִתְנַשֵּׂא.
סוֹף סוֹף הוּא יוֹדֵעַ:
רַק גּוּף טִפֵּשׁ יָכֹל לְהָכִיל קוֹל כָּל כָּךְ יָהִיר.
וְאַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת
הַקּוֹל מַפְסִיק לוֹמַר לֶאֱלֹהָיו
אֵיךְ עָלָיו לְדַבֵּר בִּשְׁמִי.
נתיבים – כתב עת חדש ליצירה ועיון
http://nativ-aher.com
בעריכת נעמה ארז ושמעון רוזנברג.
קהל היוצרים מוזמן לקרוא ולשלוח את יצירותיו לכתובת הדואר האלקטרוני naamashim1@walla.co.il
איזו מורכבוּת, שמעון.
אני חוששת להיות הראשונה.
ברשותך, אתייחס רק לרפרור העדין ללאה גולדברג (המילים הראשונות הן פרפראזה כי כרגע הטקסט לא נמצא בהישג ידי):
"כל הדבריםם שרציותי לומר / *שתקתי אותם*." זאת הייתה הפעם הראשונה שהפועל ש.ת.ק. הופיע כפועל יוצא.
ואצלך, בסוף א.:
"(…) אֶת מָה שֶׁהַמִּלִּים שָׁתְקוּ בִּשְׁבִילֵךְ."
לי, בטקסט שלך, בקונטקסט הזה, הסיום הזה אומר הרבה.
שמעון, אשוב. בינתיים אני מפנימה את הטקסט/שיר.
תודה!
תודה רבקה