שירים מזוית העין כותב. בעיקר שירה
ג'ון דיאמונד
אמרתי ללארה ..,
אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁנִּפָּגֵשׁ שׁוּב.
הִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחַן הַמַּתֶּכֶת,
הַדִּמּוּם הַקַּל מֵעַל הַנִּירוֹסְטָה
מְרוֹקֵן צֶבַע מִפַּרְוָתָהּ הַסְּבוּכָה.
בְּעֵינֶיהָ, מַשֶּׁהוּ – זֶה לֹא הָאוֹר
אֶלָּא יוֹתֵר מָה שֶׁאוֹר הוֹפֵךְ לִהְיוֹת
כַּאֲשֶׁר אֲדָמָה נֶחְפֶּרֶת וְנֶהְפֶּכֶת,
בְּהִירוּת רַכָּה, חֶשְׁכַת גֶּשֶׁם.
בַּדֶּרֶךְ לְכָאן,
הָיָה לָהּ **** עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמְּכוֹנִית
אָבְדַן הַשְּׁלִיטָה, הָעִוָּרוֹן שֶׁלָּהּ …
לִזְמַן מָה הִיא דִּשְׁדְּשָׁה,
הִנִּיחָה אֶת אַפָּהּ עַל הַחַלּוֹן הַצְּדָדִי
כְּאִלּוּ הֵרִיחָה יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר,
וְאָז הִיא יִבְּבָה,
מִמּוֹשַׁב הַנֶּהָג שָׁמַעְתִּי אֶת עַצְמִי אוֹמֵר:
'there, there',(הִנֵּה הִנֵּה)
בִּידִיעָה שֶׁהִנֵּה אֲנַחְנוּ כְּבָר 'שָׁם'.
כְּשֶׁהִגַּעְנוּ
הִיא שִׁכְבָה בֵּין הַמּוֹשָׁבִים,
הָיִיתִי צָרִיךְ לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ מֵהַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית,
הִיא הִנִּיחָה לִי, לִפְעָמִים אַהֲבָה "לְשַׂחֵק מֵתָה"
כְּשֶׁלֹּא הִתְחַשֵּׁק לָהּ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ –
לֹא עַכְשָׁו.
עַכְשָׁו אֲנִי מַבִּיט לְמַטָּה
מִתְבּוֹנֵן בְּעֵינֶיהָ הָעִוְּרוֹת, עוֹקְבוֹת אַחַר מַשֶּׁהוּ;
אוּלַי בּוֹחֶנֶת רֵיחוֹת מוּזָרִים אֵלֶּה
אוֹ מְחַפֶּשֶׂת צוּרוֹת שֶׁרַק עִוָּרוֹן יָכוֹל לִתְפֹּס.
בַּעֲלֵי חַיִּים לֹא חוֹשְׁבִים עַל מוֹתָם שֶׁלָּהֶם,
הֵם לֹא מְדַמְיְנִים אֶת זֶה, בִּשְׁבִילָם
זֶה רַק מָקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם הוֹוִים.
הַצְּעִירָה בַּמְּעִיל הַלָּבָן
שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי אִם אֲנִי רוֹצֶה לְהַחֲזִיק אוֹתָהּ?
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת שֶׁהַכַּלְבָּה הַזְּקֵנָה נִגְמֶרֶת,
עָצַרְתִּי אֶת נְשִׁימָתִי, בָּהִיתִי בַּתִּקְרָה
מְנַסֶּה שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם.
אֲנִי לֹא מַאֲמִין בֶּעָבָר אוֹ בֶּעָתִיד,
לְפָחוֹת לֹא בְּשׁוּם מַשְׁמָעוּת מֻחְלֶטֶת.
הַנִּחוּשׁ שֶׁלִּי הוּא שֶׁגַּם לָארָה לֹא,
אוּלַי אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים עַכְשָׁו
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה –
מִלִּים לֹא נֶאֱמָרוֹת.
John Diamond
I Told Lara…
told her we would meet again.
she on the metal table,
the light bleeding over stainless steel,
clinging to arm hair’s,
draining color from her matted fur.
In her eyes, something – not light
more what light becomes
when soil is shoveled up,
a soft luminosity, rain dark.
On the way here,
she had **** on the backseat of the car
the loss of control, her blindness…
for a while she shuffled,
put her nose to the side window
as if smelling better days,
then she whimpered,
from the driver’s seat I heard myself say:
'there, there',
knowing we were 'there' already.
When we arrived
she was laid down between the seats,
I had to tug her out the back door,
she let me, sometimes she liked to play dead
when she didn't want to do something –
not now.
Now I am looking down
watching her blind eyes following something;
maybe tracking these strange smells
or seeking out shapes only blindness can see.
Animals don’t think of their own death,
they don’t imagine it, for them
it’s just a place where they are.
The young woman in the white coat
asks me if I wanted to hold her?
I could tell the old dog was going,
I held my breath, staring at the ceiling
trying not to be anywhere.
I don’t believe in the past or the future,
not in any absolute sense.
My guess is that Lara did not either,
maybe we are meeting now
as I write these words –
words not spoken.
שירים מזוית העין