אִם טֶקֶס בַּרְבָּרִי, אָז לְפָחוֹת שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ לֹא עֵד לֹא אֵיד אֲפִלּוּ לֹא הֵד לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף רַק אַתְּ וַאֲנִי וְהַכְּרוּב הַמָּתוֹק הֶהָלוּם עַל מִטָּתוֹ בַּמָּקוֹם הֲכִי מְגוֹנֵן בָּעוֹלָם חוּץ מִזְּרוֹעוֹתֵינוּ וְעוֹד מְעַט יִמְצָא מִפְלָט עַל לִבֵּךְ אַחֲרֵי שֶׁהַמּוֹהֵל יְסַיֵּם יַחְבֹּשׁ יְבָרֵךְ וְלֹא יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ וְלֹא יִסְלַח לָנוּ שֶׁכָּכָה בְּלִי מִנְיָן וּבְלִי בְּרָכָה מִפִּי אָב הַמְקַלֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מֵסִיר מַבָּטוֹ מִן הַמַּעֲשֶׂה וּמִן הַדָּם וְיָדוֹ הָאַחַת אוֹחֶזֶת בְּסוֹרְגֵי הַמִּטָּה וְהַשְּׁנִיָּה מְבַקֶּשֶׁת לִמְעֹךְ אֶת הָאֲשָׁכִים שֶׁל הַמּוֹהֵל שֶׁיִּצְרַח גַּם הוּא עַד שֶׁיָּחוּשׁ מִבִּפְנִים מָה הִיא צְוָחָה נְטוּלַת מִלִּים וִיכֹלֶת הֶסְבֵּר שֶׁמַּרְגִּישׁ קָרְבָּן לָעוֹלָה בְּלִי עֵצִים אֵשׁ וְאַיִל. לֹא מַרְגִּישׁ? מֵאַיִן לְךָ הֵן אַתָּה בְּתַפְקִיד מַלְאָךְ מְנֻוָּל בְּלָבָן זַךְ וְטָהוֹר עוֹשֶׂה בְּסַךְ הַכֹּל מִצְוָה מִטַּעַם אַבְרָהָם אָבִינוּ וֶאֱלֹהָיו שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָשָׂה לִי רָעָה אִישִׁית כְּכָל הַיָּדוּעַ לוֹ וְעָדִיף שֶׁלֹּא יֵדַע וְלֹא יְשַׁנֶּה דַּעְתּוֹ דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹטֵחַ לְפָנָיו כִּמְעַט אֶת כָּל חֶטְאֵי-תּוֹכִי בְּתוֹכֵחָה וּמְשַׁלֵּם בְּקֵ"ש.
המילים המנוקדות אינן מסַפקות נחמה, אבל מעכבות את הזעם וממתנות את הדובר.
והכאב, וחוסר האונים –
"דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹטֵחַ לְפָנָיו כִּמְעַט אֶת כָּל חֶטְאֵי-תּוֹכִי בְּתוֹכֵחָה וּמְשַׁלֵּם בְּקֵ"ש.
תודה, שמעון.
רבקה
שכחתי לסגור סוגריים בציטוט מהטקסט שלך:
"דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹטֵחַ לְפָנָיו כִּמְעַט אֶת כָּל חֶטְאֵי-תּוֹכִי בְּתוֹכֵחָה וּמְשַׁלֵּם בְּקֵ"ש."
טקסט נורא כמו הטקס שעליו הוא מדבר.
כשקראתיו בפעם הראשונה (והשניה והשלישית) הוא עורר בי סערת רגשות, כפי ששיר גדול אמור לעורר.
מכמירת לב רכותו של הרך הנולד ומעודן כל כך ליבה של אמו אל מול האכזריות שנוהגים בו ללא עוול בכפו (שלו או של אביו)
הטקסט הזה נוגע, לדעתי, בלב ליבה של הדילמה היהודית ושל קיום העם היהודי.
למען האמת לא הדילמה של העם היהודי עמדה לנגד עיני ואף איני משוכנע שקיימת ביהדות דילמה בשאלת ברית המילה. הדילמה יכולה הייתה להתקיים בעבר הרחוק כשהיה איסור על קיומה מצד שליט זר (אנטיוכוס הרביעי; אדריאנוס קיסר) בשל האיום שהיה – אולי – על עצם הקיום היהודי. שלא לומר שהיה זה סימן מסגיר תחת הכיבוש הנאצי. אלא אם כוונתך ש"מתוכנו" יבוא האיום, אם נמאן כולנו לבצע את המילה. אם זהו הדבר היחידי ו/או המרכזי המזהה אותנו כיהודים, אזי היהדות – כתרבות ומסורת וכלאום – ב"צרות".
בהחלט דילמה כי יותר ויותר זוגות צעירים חושבים לסרב לערוך את הטקס הזה לבניהם. ועוד לפני כן התקיימה העובדה שלמרות כל קשת הרגשות שאם ואב מרגישים כאשר הם מעלים את הבן ל"ברית", הם בוחרים לעשות כן. אז כן, זוהי דילמה. גם אם איננה מודעת עד הסוף אצל כולם.