בננות - בלוגים / / המדבר בחיי הבוגרים
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

המדבר בחיי הבוגרים

 

 

 

 

 

דברים שהקראתי בשיח הגלריה שלי, עם הפסקות לצורך ברורים. חשבתי שחשוב לי לשמר, חשבתי שאולי יעניין גם את מי שלא היה. מתנצלת מראש על האורך . מי שמלווה אותי פה בבלוגייה , מתארת לעצמי שהדברים אינם זרים לו . 
אף על פי כן תוך כדי כתיבת הדברים, פתרתי עוד כמה חידות , והוארו עוד כמה תהיות.
(זמן פרטי בתוך הזמן הכללי, אם יש דבר כזה) 

המדבר בחיי הבוגרים /מירי פליישר

 
המדבר הלך והשתלט על חיי הבוגרים משיצאו ילדי מתחת כנפיי , פרשו את כנפיהם הם,התחילו להתאמן בלעזוב , ואף עזבו. לא תמיד בשקט מסודר , לפעמים בריב שאומר חשש וכמיהה משני הצדדים ולאו דוקא רצון מוחלט- להיפרד. לשמחתי העזיבות התרחשו והגדילות יפות ומשובחות.
מבט אחורה מזכיר לי שעזיבה גדולה עוד קודם התרחשה עם פטירתה של אימי. אותה עזיבה שמותירה אותך בדרך כלל עם תחושת אשמה והחמצה . אפשר גם לומר שכמעט בו זמנית אחרי אימי , עזב את העולם ואותי אבי, לא לפני שאני עצמי עזבתים שנים רבות קודם לכן. כשאני עזבתי לא הזדהיתי יותר מידי עימם  והיה לי טוב ומחזק . לא הפניתי מבט מתמהמה מידי אל תחושותיהם .יש לשער שגם להם להורי לא היה קל. אינני יודעת אם זה אופייני למשפחתי , או שאנחנו פשוט רגישים מידי, אבל פרידות שהתרחשו באופן לא מודע בחיי , היה בהם משהו טראומטי. התבגרות נפשית כלשהי לימדה אותי להתבונן עליהן כאמצעי של שני הצדדים לגדול. ועל זה אני רוצה לספר . 
כשעזבתי את הורי , אין ספק שגדלתי , אבל גם הם באקט הפגנתי , ביום חתונתי , הודיעו לי שהם נוסעים מפה, מישראל, לנהל בית אבות יהודי בגרמניה. הייתי בביתו של חתני , שבוע לפני החתונה שהתרחשה   בחצר בית הוריו,הורי הגיעו כמו אורחים , ו"מתנתם" הייתה הבשורה שהם נוסעים . איזה תהליך הפוך של עזיבת הורים , שאז התפרש אצלי כעזיבה מתוך כעס על נטישתי אני . היום אני יודעת שהייתה זו עוד הזדמנות אחת בשבילם לחיות . הם נסעו , עבדו קשה, בילו, חסכו כסף לעת זקנה וזהו. אחר כך הלכו ונגמרו כמו אנשים . אימי מוקדם יותר ממחלות קשות , אבי מאוחר יותר מבדידות. לא הצלחתי  מעולם לחצות את הרוביקון של הניתוק בינו לביני , בגלל שוני  בפרוש מחוות תקשורתיות . נעלבנו כל הזמן אחד מהשני.  הוא המשיך לחפש בת זוג במקום אימי , אליה התגעגע עד מאוד, נכשל פה ושם, עד שנכנע.
הקדשתי להם להורי שתי תערוכות יחיד ראשונות של חיי הבוגרים. אחרי מות. משוחררת מחובת התייחסות אישית אליהם וחופשית לבטא מה שייצא בלי לפגוע או להיקשר מידי.
למען האמת התערוכה הראשונה , פרצה מתחושת כאב אמיתית שהפתיעה אותי ביחס לאימי. גם כאב כזה אפשר לבדוק ולגלות בו רבדים של תחושת החמצה ואשמה כפי שכבר אמרתי , וגם נטישה כפי שציינתי בפתיחה .אחרי כל גרוד השכבות , עצבות גדולה על אי ההבנה שלי אותה . אי ההבנה  הזו אפשרה לי לצאת מהקשר העצוב איתה , אבל במבט בטוח , מרחק של שנים ,ושכבות אדמה, הפך למבט חומל . לא עוד החיפוש "איפה אני בסיפור הזה", פשוט היא. אישה שתקנית ועצובה שסבל מוכר לה יותר משמחה,נסחטת על ידי סביבתה ליחס ונתינה אינסופית , ואיננה יודעת לקחת לעצמה- את הבמה , את חייה,את גורלה,את עיסוקיה,ואפילו את תוכניותיה. מאולפת להפליא על ידי מציאות נשית מקפחת מאז ומעולם (היום פחות, יש לציין), ומושתקת על ידי אבי הילד היחיד של העולם שלוקח מה שבא לו בגחמות ובקפריזות ועוד בטוח שזה בדיוק מה שגם את רוצה. אישה שלא ידעה בכלל מה היא רוצה , לא העיזה לבדוק.
 
בגלריה גרוס שהייתה מוצבת בדיזנגוף סנטר ועכשיו היא בבית דירות ברחוב בוגרשוב, בחסות האוצרת ויוזמת הגלריה נעמי שלו , היו 2 קופסאות זכוכית גבוהות וגדולות מגובה אדם . (*)   באחת  הצבתי גוף נשי שיצקתי מגופי שלי מנייר קוזו ולו התחלה של כנפיים נשען על צלב עץ מאחוריו . רק לאחר הביצוע חשבתי כמה סמלי הצלב הזה. במבט לאחור ייתכן שמוטב היה אפילו להציב מראה מאחור כדי שהצלב הזה ייראה יותר. ואם תשאלו למה , הרי שזה כל כך ברור לי והיה ברור גם בהמשך , שהאישה כמו שאני הכרתי אותה , האם הזו  שלי , הייתה הצלובה של העולם ,זו שנותנת מבשרה ודמה וחלבה לילדיה ולמשפחתה , כשהיא ממלאת כמובן את תפקידיה הביולוגיים . גם אחר כך ובכלל מצפים ממנה שתהיה נדיבה , רכה וחמודה. לתערוכה קראתי אמא שלי הייתה מלאך- על פי שיר שכתבתי בסערת נפש אז כשפרצה תערוכת היחיד הראשונה, לאחר פטירתה של אימי.ארשה  לעצמי לקרוא לכם אותו למרות שלא עבר יד עורך . אני כותבת כל כך מעט שירים שאי אפשר למלא בהם ספרון ורק אז לאחר בדיקה מדוקדקת של עורך ארשה שיוסרו ממנו חלקים. תקראו לזה גחמה של פסלת.
 
אמא שלי הייתה מלאך
כבדה,רכה,מפתה
לבלוע
מתוך ים של ויתור

קבורה שם בדטמולד גרמניה
בבית הקברות היהודי העתיק
של הגולים מעצמם

ואני כאן  
לא ראיתי
וכל כך רציתי
נגיעה מהמלאך הזה
שבחייו לא נגע

ועכשיו הוא נוגע

בגלריה השנייה הצבתי 3 קופסאות זכוכית זו על גבי זו שחילקו את הגוף ל3 חטיבות,( הכול בלי הראש) ולכל חטיבה הוספתי כנפיים . בבחינת סופר מלאך.(*) 
הגוף ממנו נעשו העבודות היה שלי. הדמיון ביני לבינה רב,כך שכשאני מתבוננת במראה , עם הרבה מאמץ , אני עוד יכולה לראות אותה. עבודה זו עשויה מפורצלן. שהשימוש בו בכוונה תחילה בגלל שבריריותו ורגישותו לכל מגע ואף הזיכרון שהוא נושא לאחר השריפה של נגיעות לא מכוונות. חומר רגיש ומתסכל כלומר אנושי. הוא גם האציל בין חומרי הקרמיקה, ואני אוהבת אותו כנראה באותה אהבה ששמורה עימי לאימי.
המלאכות(מלאך) הכפויה על האישה בתפקודה הביולוגי – נתינה וחמידות היו לי למאבק מתמיד.
יש הטוענים שלא השתחררתי ממנו , שאני עדיין כ ז ו  נחמדה . לשמחתי יש גם כאלה שאני מרגיזה אותם למרות שזה בדרך כלל גורם לי לחוסר מנוחה רב.
יחד עם המלאכיות יצרתי כלים על אבניים (*)   שהתעקשתי לחדד את חוסר השימוש שלהם עוד פעם מהסיבה הפמיניסטית-מרדנית שנאבקת כנגד ההכלה של העולם שאת מצופה להתמלא בו.
כלים משונני שפה, ו/או מלאי חומרים מחקי דם ותוך גוף כמו אלה(*)    קראתי לרובם גם "זה דמי זה בשרי" בהקשר של הקורבנות הישועית מן הסוג הנשי. וחלקם אף צופו בזהב(*)    על מנת לקדש ולהדגיש את מי שלא הובחנה על  ידי כראוי- בחייה-אימי השתוקה . הייתי עסוקה במלחמות קיום הנפש כנגד שתלטנותו של אבי.
לסיכום תערוכה זו על אימי – מדבר מותה הוליד תערוכה פורה ופורצת דרך בחיי.  
 
התערוכה החשובה השנייה לאו דוקא בסדר כרונולוגי , הוצגה בגלריה היפיפייה בשואבה באוצרותה של תרצה ילון קולטון שליוותה אותי לפני כן ואחר כך עוד כמה שנים ביצירתי, ולה אני חייבת חידוד וראייה צלולה יותר של מה טוב ומה פחות טוב ביצירתי. ליווי מסור שכזה רק מעטים זוכים לו ואני אסירת תודה לה  על כך.  
בתערוכה זו שעיקר הדימויים שלה נבע מתמונה שראיתי בבית הקברות ובה אבי שוכב על המזבח-שולחן בחדר הלוויות והוא כרוך בתכריכים כמומיה. התמונה זעזעה אותי בגלל שלא יכולתי להשתחרר מההרגשה שהוא הולך לקום עוד רגע. מותו היה די מפתיע וגופו עוד היה מלא וגדול . במיוחד כפות רגליו. אתם מוזמנים להתבונן בקבוצה אשר בחדר השני.
בתערוכה זו ניסיתי קצת להבין את יחסיי עימו , ופרט לקבוצת תמונות שלי כילדה בוכה שהלכה ונמחקה באמצעות המחשב ,  לא הצלחתי למצוא את האהבה. יצרתי גופים כרוכים ללא פנים בגודל בובתי כמעט , ובחומרים שונים.   אני עוד מחפשת את הרגש העז השונא שהיה לי בילדות או האוהב שעדיף   עלי והוא בורח ממני בינתיים . ושוב כל מה שאני מוצאת כלפיו אישית זו אולי חמלה . אבל מותו הביא לי יצירה. 
כאן אולי המקום לומר שכנראה פריצת היצירה באה במקום שהמילים לעו בגרוני . מקום של האינמילים. ועל כך אני אסירת תודה למוזה של האמנות הפלאסטית האהובה עלי  מכולן.
התובנה שמדבר ומשברים מביאים אצלי יצירה  הולכת ומתבררת בתערוכה זו שיש לה זמן תצוגה ארוך . ככל שחולף הזמן ואני חופרת יותר ויותר לחפש את המים.  העבודות הראשונות היו מדבריות בעליל , לבנות , מתפוררות , כלות והולכות  .(אפשר לראות תמונות שלהן בפוסטים האחרונים על התערוכה "חיי מדבר" פה בבלוג שלי)  מחכות למה ,למי ? כדברי חברתי ענת פרי – "פריחה במדבר היא שיר", או כדברי חוה בן ארי תלמידתי לפיסול, " מדבר הוא פוטנציאל של התהוות, צמצום העצמי כדוגמת האל שצמצם את עצמו עם הבריאה ,כדי לפנות מקום לבריאה עצמה. כמה נפלא צמצום זה שאנחנו חשים בהיותינו במדבר . הנוף כמעט מרוקן מעצמים", כמו חדר זה , ומה שנמצא מקבל משמעות רבה וחשובה. לא כמו החנויות פה ברחוב הרצל שכולן מלאות בסוודרים וחולצות במחירים זולים מאוד שאין בהן חפץ. הן בגלל  מחסור במזומנים והן בגלל החורף המוזר הזה.(עד כאן תוספות שלי).
"במרחב זה הנקי יש מקום לגילויים אלוהיים וגילויי יצירה של האדם". מיטב תרבויות העולם נוצרו באזורים מדבריים יש להזכיר.
חסיה לבקוביץ" אף היא תלמידתי לפיסול , דיברה איתי  על "המדבר כשלב מעבר בהתגבשות ובהתהוות של העם היהודי אמנם  וגם כסמל לפרט הפרטי ביותר". והנה אני מוצאת את עצמי עם קבוצת העוברים שלי –בחדר השני- שכשיצרתי אותם חשתי את הצורך לבטא את שלב המעבר שלי מכזו שרושמת זיכרונות ,אימי,אבי,שכונתי, לזו שיוצרת את עצמה מחדש, זו שנוצרת מחדש. עוברים אלה שנראים   אולי כעוברים שנפלטו מהגוף והם מתים , רציתי שיבטאו , היפרדות מהאם, אוטונומיה,וטבע. נראה לי שהצלחתי בעיקר בחיבור לטבע.(*)   היותם בשלבים שונים של עטיפה והתפוררות ואף התאבנות, מקרבת אותם לדוממים כמו אבנים שבמדבר. לבנים בוהקים קשים ומתפוררים . אשמח לשמוע פרושים נוספים. ובינתיים הם שרויים בעיני במצב  של שאלה – הייחיו העצמות האלה?    בהיותם כאבני השדה וחלק ממחזור הטבע , וגם בביטוי היצירתי הפתוח לפרשנויות אני מקווה שכן . ביטוי של מצב מעבר עוברי ושואל(*)     ועוד מדבריה על המדבר- "מדבר , מקום , שלב בהיווצרות , התגבשות , התפשטות מהעבדות הנפשית (הו מילים חשובות לאמהות והנשים שבינינו ששוחררו מסיבות שונות מתפקידיהן הביולוגיים ועוד מספיקות לתת לסובייקט שבן ביטוי) והכנה לקראת חיים חדשים של התהוות ובניה. מוות של תאים מיותרים מהעם ומנפשנו הכמהה להתחדשות" .    
"כמו כן מסתוריותו של המדבר וההתרחשויות השקטות בו בצבעים מונו כרומיים."עד כאן דבריה.  אני רוצה להוסיף לדברים אלה , זכרון של סרט ישן בשם"המדבר המתעורר"   שהראה מה יכולים מי גשמים לעשות לצייה. כל פרח שאפשר רק להעלות על הדעת . או כמו שכתוב, לא למרבה הפלא בכתבינו-"אתן במדבר נטע ארז, הדס ושיטה ושמן , אשים בערבה ברוש,תדהר ותאשור יחדיו."(הי ענת)
 
אני רוצה להמשיך ולמנות את תערוכותיי באספקלריה מדברית ולציין את התערוכה סמטת הרכבת 15 חיפה שנוצרה ממפגש מפתיע שהיה לי עם שכונת מגורי והסמטה , שמצאתים ברגע מעבר מחורבות גמורות לכביש ומדרכה עתידיים , כמוצא משני מחיפה תחתית.
יותר מהכול הרשימה אותי ערמת העפר שכנראה הכילה הרבה מסמטת מגוריי(*) .                מערמה זו אספתי  עפר ושברים וביצעתי כמה עבודות   , צילמתי ושתלתי עצמי במקומות החרבים ,באמצעות חריטת ציור ילדותי של ילדה משחקת  ושימרתי את הסמטה כמקום , באמצעות הצבתה כמה וכמה פעמים בכמה חללי תצוגה. הפעם האחרונה שהיא הוצבה הייתה בבלוג הווירטואלי שלי. לא קשה למצוא פה את המדבר חרבה. אבל ראו זה פלא , לא הכול נמחק בסערת כיבוש הכביש. משהו נותר ונוצר. כוח היצירה כשימור הזיכרון ואף הקמתו מחדש.
אחר כך הגיעו עבודות התיקון שלי. הקומקום המשפחתי הגדול שהוצג בביאנאלה השלישית לקרמיקה והיה מורכב משברי כלים שלי. בבחינת שברים שלי שנאספו לצורה .מדממת וכואבת אבל חזקה אפילו מבחינה טכנית(*)   וצלחת צורחת(*) 
  שצורחת את שבריה אבל ישנה ונוכחת. כן גם הקיר(*)      שבניתי באום אל פאחם והכיל לבנים שהכילו שברי כדים פלסטיניים וכלי פורצלן , אותם שברתי בהנאה רבה , וחיברתי מחדש לתוך לבנת החמר כפתרון של חוסר סובלנות  שלי לחוסר השלום בינינו ובין שכנינו הערבים – לשבור ולהדביק בכוח . שלום ודי. קיר די רופף במציאות יש לומר. הוא צריך קיר תומך. כמו במציאות.
 
על פני השנים  יצרתי  גם את  עבודות הפורצלן הלבן המדממות בגלזורה אדומה, דמויות כאביי וייסוריי,אליהן הקשבתי שנים רבות מידי. אותם ייסורים של מות הוריי,גדילת ילדיי ועזיבתם , וגם…שינויי הגוף המתבגר ומאבד את נשיותו.  אני מביאה את הדברים קצת  באי סדר כרונולוגי שכן אני מרגישה שעבודת חיי ויצירתי בעשר השנים האחרונות . ממש לא הרבה יותר מזה ,היא סאגה שלמה ובלתי ניתנת להפרדה למרות התצוגה בתערוכות שונות.  
חיים שלמים,  היפרדות מאנשים , מתפקודים ותפקידים , וצמיחה לקראת , צמיחה מ – אל .
 
ועכשיו צפויות לי אני מקווה, כמה שנים של בשלות ומלאות נפשית ויכולת טכנית עם הרבה מדיטציה והתעמלות בונת עצם :). כמה שיהיה יהיה.
המדבר שעברתי בו במשך חיי,  היו בו שנים גשומות ושחונות .  הוא הכשיר אותי, אני מקווה, להמשך פורה (יותר או פחות )ובעיקר – לסובלנות לעצמי .
עד כי אלך לגיא צלמוות 
נדמה לי שלא אירא רע 
הוא יחכה לי שם אני מקווה
ורוחי הטובה תפגשהו.

  
                                                 

                                                 

 

 

 

 

 

38 תגובות

  1. תודה עלהכתוב.

  2. מירי, כאן, במרחב הנקי שלך, הכנף לא נפלה רחוק מהמלאך. אנקת גבהים.

    • מירי פליישר

      תודה אמיר . הכנף של המלאך והמלאך שנפלו וניצלו במרחב הנקי ? תוכל להסביר לי עוד או אחרת את שירך ?

      • מירי היקרה, לא הייתי קורא להתבטאות שלי שיר, אם כי אולי נסחפתי קצת בהוקרה למי שאת, שלמדתי להכיר כאן.
        התכוונתי שמה שלקחת מאמך הוא כנף לאמנות שלך, וגם שיש בך מהטוב שאת רואה בה. המדבר,או המרחב הריק הוא המקום שבו את ממריאה, לוקחת לך דף נקי לכתוב באמנותך (שאני ממוקיריה אחד מרבים בוודאי) את הדברים שסיפרת פה בכנות וישירות כה נוגעות ללב.

  3. מאד התרגשתי לקרוא, מירי, חשוף כמו העבודות.

    מאחלת לך הרבה פריחה במדבר.

    • מירי פליישר

      תודה ענת יקירה. את האומץ לכתוב מה שייצא. קצר ארוך . ויסודי שאבתי ממך.
      מאחלת לך ימים טובים

  4. מירי מענין ומפרה לעקוב אחר דרכך האמנותית, המדבר שלך הצמיח עבודות מרשימות ועבורי בעיקר נוגעות, לו יכולתי לפסל הייתי רוצה לעשות את העבודות האלו, הן נובעות מאמת ופוגעות באמת.

  5. חני שטרנברג

    מאוד מאוד מעניין, מירי, ומחבר לעבודות היפות. גם אני מרגישה קשר חזק למדבר: לנופים ולחי ולצומח בו, שצריכים לפתח תכונות מיוחדות כדי לשרוד. המשפט האחרון שלך על הסובלנות הזכיר לי את הבדואים, תושבי המדבר, שסבלנות, הקשורה לסובלנות, היא אחת התכונות היותר אופייניות להן.
    עלי והצליחי והמשיכי ליצור עוד הרבה יצירות יפות.

  6. כל אחד צריך לעשות מין סיכום ביניים כזה. מאיר עינים. העבודה בסוף — ממש גב במדבר!

    • מירי פליישר

      גב במדבר
      וואללה לולא ידעתי שאנשים לא יבינו את השם , זה היה שם היצירה מעתה והלאה.
      תודה סבינה יקרה

  7. מירי, את כותבת שירה בפיסול.
    הדיאלוג עם הגוף (ערוף הראש), הדיאלוג עם אמא, הדיאלוג עם הילדות ועם המקורות היודו-נוצריים – כמו שירה נראית (במקום נקראת או נשמעת).

    מעניין לראות מה תשוררנה השנים הבאות.

    • מירי פליישר

      תודה שחר מריו
      דבריך כשמן בעצמותיי
      שירה נראית
      כותרת לעיתונאי הראשון שיראיין אותי למוסף הארץ. ביטוי משרה שלוות יצירה .
      לפחות לגביי

  8. מירי, ללא ספק כנף של איזה מלאך נגעה בכנפך, מרגש ומרתק, הכתוב ומגוון העבודות.

    • מאוד התרגשתי לקרוא על תחנות בחייך וביצירתך הכתיבה רגישה ומלאת מודעות עצמית , אהבתי את מה שכתבת על אימך, מאוד נגעה לליבי שורת השיר המתארת את מקום קבורתה כמקום שבו קבורים הגולים מעצמם, שורה חזקה הממצה את כל מהות האם, כאשה שלא לקחה לעצמה כלום. עלי כפורחת ושגשגי בתוך המדבר ,מירי היקרה

    • מירי פליישר

      תודה רבה מוישלה יקר מאוד

  9. איריס קובליו.

    מירי, זה דף של גזור ושמור. המניפסט שלך. איזה יופי. אקרא שוב. ואת אמנית מרגשת.

  10. השראה. יש לי עותק משלי!
    🙂

  11. תודה, מירי.

    את באמת אמנית גדולה!

    ובנאדם נהדר!

  12. מירי יקרה
    כה מרגשת כתיבתך עמוקה וזכה ופלאית
    ממש כִּבְאֵרָהּ של מרים
    "חומר רגיש ומתסכל כלומר אנושי" פשוט לגזור ולהדביק
    המשיכי בכוחך זה

  13. מדבר-מדבר אבל איזה פוריות !
    העיסוק במלאך, קרבן, קודש, חיים ומוות, מאוד מעניין. עבודות מרגשות.

  14. רונית בר-לביא

    מירי,
    יש כאן כל כךךךךךך הרבה חומרים,
    שצריך בכמה פעמים לגמוע מזה.

    מעניין מאד הרקע שאת מביאה על הקשרים עם שני הורייך, הקשר-פרידה,
    שהשפיע כל כך על היצירה שלך.

    חשבתי שרק אצלי זה ככה …
    זוג האנשים האלה שמגיעים ומניחים
    מטען אינסופי של בעיות לפתרון למשך כל שארית חיינו …

    זה היה עיון ראשון.

    • מירי פליישר

      הי רונית
      מה שמסביר לי מה אני עושה עכשיו:
      מבררת איזה מטענים הנחתי על ילדיי
      תמהתני.
      תודה על קריאתך הנבונה

    • מירי פליישר

      הי רונית
      מה שמסביר לי מה אני עושה עכשיו:
      מבררת איזה מטענים הנחתי על ילדיי
      תמהתני.
      תודה על קריאתך הנבונה

השאר תגובה ל ריקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר