בננות - בלוגים / / לכל אחד הסוף שלו
כבר כעט
  • הלנה מגר טלמור

    כבר כעת-  אֶסוף את שנבלו בי באפלה באין רואה  ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.  ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי  יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא  כמרגיעות געגועיי – לעולם.  אֶסוף את מחשכיי כבר כעת,  אֶסוף, אל תרפה.  כותבת.  עורכת ספרותית  מבקרת בספרות  מנחה סדנאות כתיבה וערבי קריאה.

לכל אחד הסוף שלו

קצרים, לא מלומדים ולא מנומקים.
 
אז, לאחר סיכומי השנה של כולם, אני מסיימת את 2010 דווקא באמצע ינואר, ואני לא ממצה כאן שנה שלמה, אלא רק מאמצעיתו של חודש אוגוסט. למה? ככה. הרשומה הזו לא מנומקת ולא מסבירה. פעם בשנה – מותר.
 
פרוזה עם התיימרות –
 
*יום אחד ; ניקולס ; כנרת – הוא ספר מיותר. אבל הוא עורר את תשומת ליבי לתופעה מיוחדת – איכות הספר היא ביחס הפוך ליחסי הציבור והשיווק שהוא מקבל. ניקולס לא צלח לעשות מאום מיוחד בפורמט הידוע של- מכתבי הפעם בשנה. הוא מייגע, הוא מלאה והוא לא מעניין.
 
*'הספריה החדשה' ממוססת את המיתוס – מההוצאה האיכותית ביותר היא הולכת ומרכינה ראשה לעבר הבינוניות התמוהה, ומוציאה מפחי רוח בזה אחר זה –
**סיני על אופניים – ממצה את עצמו לאחר שלושים עמודים
**פרוייקט לזרוס – קריאות ההתפעמות שחיברו כל מחמאה, שבח והלל לספר הזה עדיין מהדהדים באוזניי, ואפילו גרמו לי לשוב אל הספר הזה שלוש פעמים. סליחה, אבל לא.
**זה הדברים – עם כל הרצון להעתיק נשימה אצל סמי ברדוגו מישהו צריך להתעורר שם.
 
*ענבי זעם ; סטיינבק ; ידיעות אחרונות – בתרגומו המחודש של גירון זו נפילה בלתי נסלחת. ולא חשוב כמה תנסה לשכנע אותי אחרית הדבר ש-'העברית חזקה כיום דיה כדי לעמוד בתרגום המנגיש את העברית המדוברת'. שטויות. התרגום של גירון הוא כמעט לעג לספר המופתי הזה. נא לשוב אל התרגום הישן. ובכל מקרה לא להתפתות.
 
*בית ; רובינסון ; כתר – ובכן לאחר זכייתה של רובינסון בפרס פוליצר היוקרתי לספר הקודם 'גלעד', וזכייתה בפרס אורנג' לספרה זה, מותר היה לחכות ליצירה מופתית, לא כך? הספר הזה הבהיר לי סופית וממוקד כי אני לא אצלח את הבנת האמריקאים.
 
*היקיצה ; שופן ; כתר – האם די ליצירה להיות חריגה על רקע זמנה כדי להפוך כמאה שנים מאוחר יותר ליצירה סגולית? גם הספר הזה עורר אצלי את השאלה האלמותית הזו.
 
*חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו ; דיאס ; מחברות לספרות – רק מקריאת הכתוב בגב הספר אי אפשר היה שלא לרכוש אותו. אל תעזו לעשות את השטות הזו. הספר מבחיל מרוב התחכמות.
 
*סיפור קטן ומלוכלך ; גלבפיש ; זמורה ביתן. נו, שויין. כמה טוב לה לגלבפיש שהיא חברה של המקומות הנכונים. – -> בסעיף – 'הפתעות טובות. טובות מאוד' – – > ישנו המשך לסיפור שהתחלתו כאן.
 
*קיצורי דרך הביתה ; אפשטיין ; ידיעות אחרונות – או.קיי, אז קראתי את הביקורות, את 'פריצת הדרך', את המשך הכתיבה המשובחת של קאווילינו, ועוד ועוד שהמטירו על אפשטיין ועל ספרו, כדי שנרגיש לא רק הדיוטות אלא גם אדיוטים מושלמים. ובכן לא. כדי לקרוא סטטוסים, אפשר לגשת בקלות לפייסבוק, ואפילו שם, ישנן אמירות משובחות וטובות יותר ממה שנקרא סיפורים קצרים את אפשטיין. לפעמים לא צריך להיות גאון כדי לתמצת סיפור. המינגווי כתב את הסיפור הקצר הטוב ביותר בעולם – 'למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא היו בשימוש.' אבל הוא לא הוציא 99 סיפורים כאלה בספר. הוא כתב את סיפורו על מפית נייר, באמצעיתו של לילה עתיר סביאה, כהתערבות עם חבריו הסופרים. ואפשטיין קיבל כאן הרבה יותר מידי מילים, ועוד הנחתי אותו ליד המינגוויי. אני לבטח לא אסלח לעצמי על כך.
 
*רומן למתחילים ; סיגן ; ידיעות אחרונות – שויין. (כן. זה בהחלט כמו ה-'שויין.' הקודם שכתבתי)(ועם אותם חברים).
 
*צללים צרובים ; שאמזי ; כתר – הרבה יוהרה צריך כדי לכתוב רומן המקיף כל כך הרבה מלחמות בכל כך הרבה שנים בכל כך הרבה מקומות. שאמזי הוכרזה בין עשרת הכותבים המבטיחים – כנראה שכך. הספר הזה, עדיין לא בשל. נסמכת על משפט שקראתי באחת הביקורות הפקוחות יותר לספר הזה – 'מלחמה אחת יותר מדי'. אכן. הספר של שאמזי היה צריך להיות מוקפא פחות, נפרש פחות. פחות רוצה ויותר כותב.
 
*בית הפגישות ; איימיס ; אחוזת בית – אז נכון שהנושא חשוב. ונכון שהביוגרפיה של איימיס מרתקת ומסקרנת והמציצנות יכולה לחגוג ביחסי השיווק, אבל הספר – לא מצליח להתקרב.
 
*מקום לאהבה אחת ; אוחיון ; בבל – בהתכתבות על קיר הפייסבוק של בבל, העליתי את הפליאה לנוכח ההתעלפות של ההוצאה מהספר. הן השיבו לי כי אם לא השכלתי לראות את הסינכרון בין צירי העלילה, הפסדתי. ובכן – דווקא בגלל שראיתי את הסינכרון בצירוי הספר, הבחנתי לכל הפחות בשלוש שגיאות גסות בו, בסינכרון. אזי – אם תרועת החצוצרות היא על הסינכרון, נראה שבבל מאוהבת בכשליה. והסינכרון הוא רק חלק מהבעיות של הספר הזה.
 
 
ובמצעד הגדולים- (במישור הנפיחות העצמית)
 
*אדום החזה ; נסבו ; בבל (כן, שוב בבל) – הרבה זמן לא קראתי ספר מתח כל כך לא משכנע, עם כל כך הרבה, המון, יותר, עוד סופרלטיבים. חלקם תמוהים – במיוחד אלה שהחליטו להיכנס לתחרות הספרות הסקנדינבית, והכריזו שנסבו כותב כמו שלרסון היה חולם. איזו כסילות. וכי אין מקום אצלנו לשני סופרי מתח טובים? בכל אופן, אם זו התחרות ללרסון, הוא יכול לנוח בשקט על משכבו. אין כאן כל תחרות.
אדום החזה היא ספר יומרני, נפוח מעצמו, המנסה להכניס גם את מלחמת העולם השנייה לתוכו, מאחר וזו תמיד תזכה, בדין ובזכות, לקוראים. מנסה להכניס – כי החיבור בינה לבין ההתרחשות של הספר – קלושה ותלושה. ובעיקר, כל-כך צפויה.
 
*חדר ; דונהיו ; ידיעות אחרונות – אני אתמה עוד זמן רב, איך הספר הזה נכנס לכל הרשימות למניהן, ואיך הוא הצליח לסחוט אנקות התפעלות בלתי מתכלות. אבל אולי זה העניין – סחיטה. סחיטה מוסווית. דונהיו כתבה צהובון מפואר במסיכה דקה של ספר. מאום מהספרותיות לא נגלה ולא נמצא בספר המתחזה הזה. דונהיו, שיודעת היטב, כך מסתבר – מה עובר מסך, מה מושך כותרות – כתבה משהו שיכול היה להיות כתבת שער מצויינת באחד מהירחונים המצויים. אם היה זה גם תחקיר – לבטח הייתה זוכה בפרס כלשהו.
כשהיא קוטמת מראש כל אפשרות לערער על אמינות המספר, ילד בן חמש. שזה לגמרי בסדר, אך בד בבד יוצרת מסופרוּת דיפוזית ואינפוזית בין הילד לבין אמו, (ההנקה מתגברת את הקשקוש), לוחצת דונהיו על כל הכפתורים הנכונים. אזי, מילא הניו-יורקרים ההסטריים, אבל כאן, יש מישהו? הלו? נו, באמת.
 
*בבל. בבל. ושוב – בבל.
**הוצאת אחוזת בית, צריכה להפנים היטב את אשר מתרחש עם הוצאת בבל. גם אחוזת בית הולכת, מסתמנת ומתמצבת כהוצאה שמקפידה על איכות ספרותית. מישהו שם חייב להתבונן יותר עמוק, יותר גבוה ויותר חזק. לנער כמה עורכים שנצמדים אל הברנז'איות המוכרת, החביבה והחמימה, כדי להורידם מראש האולימפוס שפתאום מאוד קורץ להם, ולהיצמד אל המיטב הספרותי.
 
פרוזה בלי התיימרות –
 
*יותר מידי אושר ; מונרו ; מחברות לספרות – הוא ספר טוב. לראשונה מזה זמן רב שאפשר להיות שלם עם קניית ספר סיפורים קצרים. מונרו מצויינת בסוגה הזו. ועם זאת – תמוה איך לאורכו של הספר היא משוחחת עם עצמה על כך ש'סיפורים קצרים' הוא משהו שאינו נחשב די איכותי ודי ספרותי ו-למה, בעצם, היא לא כותבת רומן. אז, באמת למה?
 
*סוף שבוע אחד ; שלינק ; מחברות לספרות – הוא אחד הספרים היותר משכנעים שכל מה שכותב שוורץ על הכריכה הצידית אודות 'מחברות לספרות' אכן מעיד על איזושהי נכונות.
 
*נתיב חדש בהוצאת 'חרגול' הוא 'חרגול פלוס' – סידרה בעריכתו של אלי הירש.
**התחתית של תל אביב – הספר השלישי של רון ברקאי הוא ספר מעניין עם פרישה טובה של כתיבה.
**עשרת ימי תשובה של מגד – עדיין לא נקרא במחוזותיי, אלא שהתחלתי לעיין בו. – -> כמו ב-תחתית של תל אביב, הולך הגיבור אחר מילותיו.
אני רוצה לקוות כי 'חרגול פלוס' מתבוננת באיכות ובייחודיות של כתבי היד המגיעים לשולחנה, ושלא החליטה לאחד את כל הסדרה תחת נושא משותף. כרגע, פעמון האזהרה מצלצל אצלי חלושות ואני מסירה אותו בבוטות מתוך הוקרה לאיש.
 
*תור הברזל ; קוטזי ; עם עובד – זהו הספר בו אתה נזכר למה למדת לקרוא.
 
*בשבילה גיבורים עפים ; גוטפרוינד ; זמורה ביתן – כך כותבים.נקודה.
 
*ימיו ולילותיו של הדודה אווה ; דנקנר ; אחוזת בית – רוצה עוד כזה.
 
*בלתי נראה ; אוסטר ; עם עובד – אוסטר כמו אוסטר. כל ספר שלו הוא להתאלם וללמוד.
 
*לבד בברלין ; פאלאדה ; ידיעות אחרונות – ספר שלא יכול להיות לספרייה הביתית בלעדיו. מופתי.
 
  
 
פרוזה בלי כותרת –
 
*כשהארי פגש את הארי ; סרווס ; כנרת – ספר בלתי נסבל. מה שמוזר בספר הזה הוא שאי אפשר להבין למה. בעיניי זוהי אחת הלקויות הקשות של ספר כלשהו, אם אי אפשר להבין אפילו מה לא טוב בו.
 
*נולד תחת מליון צללים ; באספילד ; כנרת – הוא ספר לא משכנע. היו לא מעט ספרים השנה שהתעטפו בהילה מסתורית ופוררו אותה בסיפור ממוצע ומטה. הספר הזה הוא בדיוק אחד שכך.
 
*אם אשכחך ; טל שיר ; זמורה ביתן – ספר מרשים. השפה משובחת, הסיפור מעורר. אלא מה, לא יכולתי לחצות את קו חמישים העמודים. (וזה עוד פחות משליש הספר – הגבול המדוייק של תחילת הערעור להמשך הקריאה)
 
*מייסטרים גדולים ;ברנהרד ; בבל – זהו לא 'בון-טון' לומר משהו פחות מ-'ואוו' לספר הזה, ואז להרחיב, לנמק, להסביר ולתאר את היופי והנשגבות של פירור כל אושיות התרבות – עם או בלי מרכאות בפי רגר, מוביל הספר. ובכן – תואנת שווא היא המרירות.
**גם הוצאת 'בבל' מדושנת עונג, והיא כבר אינה אותה הוצאה פקוחה ורגישה לאכויות ספרותיות כפי שהייתה בתחילת דרכה. הישיבה על זרי הדפנה, לא דקרה בישבנה של זו, כנראה מפני שהביקורות ריפדו את מושבה. חבל. יש משהו עצוב עד מאוד בשובע עצל.
 
*סיגריות ; מתיוס ; עם עובד – לא התבוננתי על מה כתוב ישר לקחתי לידיי בשל הקרבה האידאולוגית לשם הספר. אי אפשר להבין מה רצה הספר לומר.
 
*אחותי כלה והגן נעול ; קרליבך ; זמורה ביתן – ספר טוב. אני תמיד תוהה מה אני מלינה על הספר הזה. הוא מפתיע, הוא מעניין, הוא כתוב היטב. הוא רק הקנה לי את ההרגשה שהחל להיווצר כאן פס ייצור מבית מדרשה של גיל הראבן.
 
*שירים לבת השוחט ; מנסו ; כנרת – הגיח ונעלם. חבל, ספר שראוי לקריאה. הגעתי אליו דרך פוסט מרתק ב-רפובליקה הספרותית. לא חף מטעויות, אבל לופת.
 
*האלמנות של יום חמישי ; פיניירו ; כתר – ישנו יופי עדין בתוך סיפור בועט בספר הזה. אלא שריבוי המספרים, מתישהו (מהר מאוד שהוא) מתחיל להזדחל לאוזן התיכונה – ומזמזם בתוכה באופן טורד עד כי אתה משוכנע שיש לך ורטיגו. עם הופעת הבחילות, עזבתי.
 
*בדידותם של מספרים ראשונים ; ג'ורדנו ; כתר – ספר נהדר. אפעס, משהו בהתהלכות אל סיומו הפריע לי. ג'ורדנו יושב בחברה טובה, ישנם לא מעט סופרים שלא יודעים לסיים נכון את ספרם. כמו-
 
*מכאן אני ממשיך ; טרופר ; כנרת – ספרו השני של טרופר, וטוב שקראתי אותו קודם לספרו – 'איך לדבר עם אלמן'. בספר 'מכאן אני ממשיך' טרופר ממצה את הפוזיציה – היהודית – הומוריסטית, וכדאי שמישהו שם ישוחח איתו על כך. כן, ספר מענג וחכם. וגם בו – הסיום מערער את האמינות שיצר טרופר בספר.
 
*דקה דומיה ; לנץ ; מחברות לספרות – ספר עם נגיעה אנושית מרתקת. לא ספר מופתי, לא הייתי טורחת לחפש אותו, אבל אם הוא מגיע לידיכם – ראוי להקדשה של שעת קריאה.
 
*ארוחת ערב ; קוך ; כתר – ספר מטלטל – וזו מטרתו. אין כאן ספרות גדולה אבל יש כאן סיפור חזק. מה שפורר את הסיפור הוא חוסר היכולת של קוך ליצור יושרה בסיפור שהוא עצמו רצה שיהיה מזעזע. קוך לא הלך עם המשתמע מכתיבתו עד הסוף – וכך – כל מה שהוא רצה שיעורר לפיתה וחביקה – מתפורר מהסבריו בתוך המתרחש. איזו החמצה.
 
*תעלוליה של ילדה רעה ; יוסה ; אחוזת בית – פרס נובל וככה.
 
*מתילדה סאביץ' ; לוצאטו ; כנרת – חיי שאין לי מה לומר לספר הזה. (כמו גם על ג'סטין קייס ו-סוף עונת הלימונים)
 
*פרש הברונזה ; סימנס ; מודן – הראשון בטרילוגייה. אני עדיין מנסה לעבור לדף השני. קראתי את הביקורות המשבחות. אני לא מבינה למה בכל פעם שאני פותחת את העמוד הראשון אני מרגישה שמישהו מנסה לעשות לי משהו שלא הצליחו לעשות עוד מימי בבית הספר היסודי – להכריח אותי לקרוא את 'אנג'ליק'…
 
*נשיקה של טבחית ; שטיינר ; זמורה ביתן – הוא אשר אמרנו, אסור שכל בלוגר יהיה בטוח שהוא סופר.
 
*הנערה במרפסת ממול ; עתיר ; ידיעות אחרונות – עתיר כתבה את 'אות מאבשלום', ונראה שהספר זכה להצלחה מפתיעה. הספר 'אות מאבשלום' היה ספר מעניין, והוא שיקף תחקיר היסטורי מרתק לא פחות. עתיר הייתה צריכה לשבת הרבה יותר משנה, כדי ללמוד את תהליך הכתיבה לפני שמיהרה לרכב על גל הצלחתה ולהוציא ספר נוסף, משל הייתה מנוייה אצל שולחנו של רם אורן. גם 'אות מאבשלום' – לקה בחסר, 'הנערה במרפסת ממול' הוא ספר גרוע.
 
*בונה ארמונות בכפית ; ערד ; ידיעות אחרונות + הכל בסדר ; שטיגליץ ; מודן – קשה לכתוב משהו שהוא 'לא טוב' על סיפורים ביוגרפיים – כשאלה מתארים התמודדות עם חולי. אז לא כתבתי.
 
*שמש חדשה ; טובלי ; הקיבוץ המאוחד – חוץ מזה שהספר זכה לביקורת אצל גלסנר, אין מה להוסיף, גלסנר כתב זאת הכי מדוייק שאפשר.
 
*היום שלפני האושר ; דה לוקה ; הספרייה החדשה – דה לוקה הוא דה לוקה, זה נכון תמיד. הספר הזה, ויכולים לכתוב על כריכתו – 'הבשל ביותר' כמה שרוצים (והם כתבו) – פחות טוב.
 
*איש קטן, לאן? ; פאלאדה ; זמורה ביתן – רדף את ההצלחה בזכות ובדין של 'לבד בברלין', אך לא יכול לשבת, אפילו לא מתחתיו.
 
פרוזה עם מתח –
 
*המשורר ; קונלי ; מודן – אכזבה רבתי. בביקורות שקראתי ומהמוכרת בצומת הובטח כי זהו ספר המתח הטוב ביותר של השנה. לא היה מהלך אחד בו שלא צפיתי מראש. מעבר המספר – מגוף ראשון למספר חיצוני מטופש, התגלגלות העלילה – שחוקה.
 
*שגיאות קטנות ; בלאק ; עם עובד – מאסטר-פיס של ספרות, מאסטר-פיס של ספרות מתח.
 
*המפצח ; גולדן – פעם ראשונה שעזבתי באמצעיתו של ספר מתח. פואנטת הבעיטה בברנז'ה הסלבריטאית הובנה לאחר חמישה עמודים, ותעלומת המתח – הייתה ברורה למן שליש הספר.
(וגם היה מצחיק לקרוא את הספר הזה לאחר כל המהומה של 'מחוברים'.)
 
*חידה שייקספירית – טוב. ספר עם פרישת יריעה מחקרית מעמיקה בכתבי שייקספיר ועם נתחים מרוחבים אודות התיאטרון השייקספירי. מרוב עומס מידעי – למן מחציתו של הספר כבר קשה לעקוב ונראה כמו העלילה מתערבלת. אבל הספר מעניין ולבטח שונה בפניה של ספרות המתח העכשווית.
 
*ילד 44 ; רוב-סמית ; כתר – מעולה.נקודה.
 
*משפט חוזר ; ליעד שוהם ; כנרת – חלש עד חלש מאוד. ואז, עוד.
 
*חיים של מלאך ; אדיבה גפן ; זמורה ביתן – היכולת הסיפורית של גפן הלכה ונחלשה ונחלשה בספריה. כמה צר לי. הראשונים היו כל-כך טובים, מ-'רצח בקריאה ראשונה' – כנראה כשהייתה עוד צניעות. 'חיים של מלאך' הוא מפח.
 
פרוזה מעיינת –
 
*משפט פאריס ; קינג ; דביר – ספר מרתק. עשר השנים שבהם נוצרה ונולדה התנועה האמפרסיוניסטית, דרך שני קווים מקבילים של שני ציירי התקופה, האחד מנגדו של האחר.
 
*חיים סוריאליסטיים ; ברנדון ; עם עובד – כל מה שנמצא בספר 'משפט פאריס' – חסר בספר הזה. אלא ש'משפט פאריס' הגיע ללא רעש והמולה ובלי התיימרות. ברנדון, בכל פיסקה ממשיכה לדבר על משהו, שכנראה הופיע בפיסקה מסויימת בראשה. אנחנו הקוראים, שלא התוודענו לאותה פיסקה קודמת, מתקשים להבין מה היא רוצה לומר. הרבה פחות מדי תובנות והרבה יותר מידי צהובונים לתנועה הסוריאליסטית.
 
*כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י ; מרית בן ישראל ; הקיבוץ המאוחד – רק התחלתי. כל מי שקורא את הבלוג של מרית, אינו יכול להיוותר מחוץ לכתיבתה. הספר הזה, שהחל בבלוג – הוא ההתהלכות המעניינת של המעבר מבלוג לספר. לאחר קריאתו של הפרק הראשון,  אני יכולה לומר בבטחה כי הפסיעה שעשתה מרית – מדוייקת ונפלאה.
כבר כתבתי כי לא כל בלוגר יכול להיות סופר. אלא שמרית היא סופרת, היא הייתה סופרת עוד לפני והיא תהיה סופרת גם ובתוך.
מאחר ואני תמיד מתחילה לקרוא ספר מהסוף – אם יש בו אחרית דבר או תוספת כלשהי (וגם מפני שהכי חשוב לי זה להתעמק לרגע בעמוד התודות) אזי בספרה זה של מרית, כתבה ענת וייסמן – שיחה על חירות ודקדוק, כפרק מסיים. זהו פרק זוועתי, פסאודו אינטלקטואלי. אל תקראו אותו, הוא רק יהרוס לכם את ההתענגות הריגשית והמחשבתית מספרה של מרית. (מעניין שוייסמן לא מכירה אף מילה בעברית…כמה מוזר).
 
*ברבור שחור ; טאלב ; דביר – ספר מתחייך וחכם. וסוף סוף מישהו מנפץ את עקומת גאוס הטיפשית והכמעט נצחית. האימפרציזם הספקני של טאלב 'עלול' גם להוביל למחשבות כפירה – ראו הוזהרתם. (חיוך. חיוך).
 
*הזכות לכתוב ; קמרון ; כנרת – ספרה השלישי של קמרון, ולדעתי – הבשל והנבון ביותר.
 
*נשי טרויה + הלנה ; אוריפידס ; שוקן – איכשהו כל קריאת מחזה, מחזירה אותי לתיכון. קריאת מחזה קלאסי היא בעיניי, כקריאת ספר עיון. כך גם בשניים האלה.
 
 
הפתעות טובות. טובות מאוד.
 
*לאורה ; טואג ; מודן
 
*מכתוב ; אליה-כהן ; הקיבוץ המאוחד.
סיפור מעניין – כתבה לי אחת הבלוגריות הידועות כי – 'רק השיווקיות של הספר מעוררת בה גועל.' ולמה זה מעניין? כי חברה מאוד טובה שלה, כחודשיים לפני יציאתו של מכתוב, עשתה בדיוק את אותה שיווקיות ובדיוק באותו אופן וצורה. -> זהו המשכו של הסיפור שהופיע ב- פרוזה עם התיימרות. לא לדאוג, גם סופו יגיע בהמשך.
 
*אנשים טובים ; ברעם ; עם עובד
 
*הרחק מהיעדרו ; שז ; עם עובד
 
*ספרה של ענת לויט ניקול ופייר ; ידיעות אחרונות – למד אותי על אינסופיות היצירה. בזכותו החלטתי לפתוח את פינת 'הלא לשכוח', כדי שאולי נזכור כי לא תמיד ניתן להבין את אורך חיי המדף של ספר, אבל תמיד ניתן לגלות את תבונתו מחדש.
 
*לב מתעורר ; גיל הראבן ; אחוזת בית – קראתי את ספרה הראשון של גיל הראבן, ולא המשכתי לקרוא בספריה. היא הצטיירה בעיניי כמי שהולכת בדרכי שפרה הורן – כמעט ו-ליד. שבתי אליה לאחר התארחותה בסלון ספרותי אצל יעל שכנאי. הספר הזה מעולה.
 
*גוף שני יחיד ; קשוע ; כתר – נפלא. פשוט כך.
 
*רומן משפחתי ; מזי"א – ולא שהכתיבה של מזי"א זו הפתעה. ההפתעה היא שרק שני ספרים שלה יצאו עד כה. 'התפרצות X' הבלתי נשכח, והנה עוד ספר מופתי שלה.
 
 
 
סיפורים קטנים, כמעט לפני סיום –
 
*מאז התחלתי לפרסם רשומות הנקראות 'ביקורות' ספרים, ברור הוא שהתיידעתי אל בלוגים ואתרים נוספים המשוחחים, דנים, כותבים בספרים, בספרות ובתרבות. מאחר ואני 'בוגרת' פילוסופיה, עניין אותי גם הצד ההגותי של העניין. לאט, מתגבשת בי ההכרוּת עם מציאות שהיא ימי-ביניימית. המונחים השתנו – איננו עבדים לאדון בשר ודם, אנחנו משרתיה של ישות הרייטינג. הגילדוֹת אינן של סנדלרים אלא של ידוענים. אלא שהחוקים אותם חוקים, ההתנהלות אותה התנהלות אפילה. תהיתי באוזני חברה, לפני זמן קצר, איך לא נמאס להם, למקורבים-ידועים גם בעולם הבלוגוספירה, לנבור אלה בנקבי ישבנם של אלה. מה עוד ניתן לגלות שם? חברה אחרת אמרה לי שזה דווקא יפה בעיניה. 'זה יוצר הגנה. חברים שומרים על חבריהם.' הגנה בפני מה?
אז,
זוכרים את הסיפור בהמשכים שהחל ב-פרוזה עם התיימרות ונמשך ב-הפתעות טובות. מאוד טובות? כאן, אביא אותו לידי סופו –
במסגרת ניסיונותיי הפתטיים להיכנס בשערי אחת הגילדות המבוקשות יותר, העזתי להציע רשומה המנקבת את הנפיחות של אחד הספרים. קיבלתי תשובה כי על אף שהיו"ר מסכים/ה איתי בכל מילה, הוא/היא אינם יכולים לפרסם את הרשומה, כי הסופר/ת חברה שלהם. כשהתבוננתי בבלוגים של שאר חברי הגילדה, הסתבר לי שאכן כולם כאחד נמנעו מלומר משהו על אותו ספר גרוע במיוחד, אלא הם הביאו לבלוג שלהם ברוב הדר ותפארה את הסופר/ת לראיון 'מעמיק'. אותו ראיון בכל הבלוגים. ואלה האנשים ש'בוחלים' במסע שיווקי של ספר אחר, שמתנהל בדיוק כפי שהתנהל המסע השיווקי האמור.
בהתנהלות הגילדאית, אין מנוס איפוא, מ-'בון טון'. איני מנסה להתחקות אחר המקור שמתחיל את ה-טון, אבל זהו. מרגע שהחל הוא נחתם בחותם המלכוּת. ולא יהיה יותר ניתן למצוא את אשר יעז לומר דבר-מה אחר, או חלילה ישמרנו, לסתור את הדברים. (התבוננו בעצמכם כמה 'טוב' היה להשתייך לאלה שעיקמו אפם האריסטוקרטי לספרו של גרוסמן, 'אישה בורחת מבשורה'.) **ועם זאת, שני גילויי כתיבה. כאן, האחד. כאן, האחת. כן, בוודאי שעדיין בתוך הקליקה, אי אפשר שלא, רק מעט אחרים.
 
ועוד דבר אחד, ממש זעיר – שימו לב, איך בכל פוסט של כל אחד מבני הגילדה, יימצאוּ קישורים. כמעט בכל פיסקא, אחת המילים מודגשת לכדי קישור. לאן מוביל הקישור? ברור –
קודם לכל – לתוך פוסט אחר של אותו הכותב. ואחר, אם שורה עליו רוח הנדיבות – לפוסט של חבר אחר בגילדה. (ובבקשה, לא לטעות בנדיבות הזו – בכל תגובה, אבל בכל תגובה, יופיע קישור אל הבלוג של המגיב עצמו, בו הוא דורש מהכותב ומהקוראים לזכור, כי גם הוא כתב פעם משהו על אותו עניין, כך שהגאונות שייכת לו). נכון, עשיתי את אותו הדבר עצמו כאן, למה? כי גם אני מיזנטרופית משובחת.
אלא, שהייתי בטוחה שישנם איים שעדיין לא נגועים. מן שמורות טבע אמינות. בקריאת הבלוגים הנבחרים אצל אורי קציר ב-אפלטון, הבנתי שאין חיה כזו. כולנו נגועים.
 
*הנה דוגמת סיפור – העורכת הראשית של ההוצאה הנחשקת ביותר, הביעה פליאה באוזני כותב שצלצל לוודא עניין כלשהו אודות כתב ידו, על כך שהלקטורית החמיאה לכתב היד (בעודה מסרבת את הסירוב הידוע -'הוצאתנו כבר מלאה את מכסת הספרים העומדים לצאת לאור לשנת 2011 ). בגלל התרתי דסתרי באותו מכתב, צלצל הכותב כדי להבין איך האחד, המחמאות שקיבל, מתיישב ליד האחר – הדחייה. או אז ביקשה ממנו אותה אישיות מכובדת – להתבונן במחמאות ומאוד לשמוח. וכמובן, לא להטריד עוד.
באשר המתרחש ברשת הוא מיקרוקוסמוס הרי שאין תמה כי הוצאות הספרים דוחות במכתבי נימוסים דוחים (האם לא הגיע הזמן להחליף את הפורמט?) כתבי יד מצויינים. אם צריך קודם להכל להוציא את הספרים של אנשי שלום הגילדות (ועוד לא אמרתי מילה על העורכים) אז אכן אין זמן, כסף, יכולת ונחיצות להתפנות לכותבים אחרים, סתם כותבים. אנחנו.
מראית האין.
 
 
*איני רוצה לגעת בכתיבתי בשירה. אני שמחה על התחייה של השירה בתקופה האחרונה. אני קוראת הדוקה של ספרי שירה, אבל כבר מזמן רחקתי ממחוזותיה וקטונתי אל מול פני הדור החדש שלה.
אבל,
מי שמהלל ומשבח את ספרה החדש של בז'רנו, 'גרגרים' – לא עושה עמה חסד. מוטב לו לאדם שיבין וידע ויכיר מתי ולמה מביישת זיקנתו את צעירותו.
ובכלל,
שירת ה-הייקו' שהפכה להיות ספינת דגל למשוררים ידועים מגוחכת, בעיניי. הייקו נבקע מתוך חבלי מקום וזמן מסויימים, הוא שיקף תפיסה, תרבות, התבוננות. כמו בכל נגיסה, התאווה המערב להייקו וברגל גסה ניכס לעצמו באלימות את הכתיבה העדינה והנוקבת הזו. אלא – שכאשר מנסים לעטות משי כמו גרביים, ובטוחים כי זו התלבושת האופנתית ההולמת ביותר, שוכחים מן הסתם, כי משי הוא שקוף, ומבעדו – ניתן לראות את העירום, זה שיש בו צלקות מתיחה. מה עוד שאצלנו, אנחנו יודעים, יש לגרביים נטייה להפוך לתותחים. וגם בשר תותחים אינו מראה נעים ומלבב.
יש עוד לא מעט דברים לומר על השירה העכשווית, אבל כפי שהבטחתי לעצמי, כאן אשתוק.
 
*עוד הבטחה שהבטחתי לעצמי היא – שלא לקרוא את ספריו של אברמוביץ'. (אני לא דואגת, זה לא יניע ולא יזיז כהוא זה למכירת ספריו, או לו עצמו). איני אוהבת יצירי כפיים, גם אם הגולם עולה על יוצרו. בנוסף לכך, כמה עלוב הוא לקחת את התוכנית עם אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר (או כמעט) ולעשות ממנה ספר. זה מגוחך (כמעט) כמו בלוגרים שבטוחים שהם סופרים, זה שטחי כמו שרק מי שמתבשם מן הנינוח של עצמו יכול להיות מרודד. המאמץ הרשמי של אברמוביץ' נכנס לפייסבוק והיה בטוח כי הפייסבוק שינה את פניו לעולמים. הוא לא הבין עד כמה הוא שימש כצעצוע החדש. אלא, שבשונה מצעצוע הניתן לילדים, כשאלה יכולים לשחק בו עוד ועוד, הרי שצעצוע הניתן למבוגרים (מבחינת הגיל, כמובן) מעל דפי הפייסבוק, טוב – לאחר שלושים שניות, לעטוף בו את חדשות יום האתמול. כך, נגוזות להן 'תהילות' עולם ברגעים ספורים. את ההבנה הזו, אני עומדת ליישם לעוד סופרים ועוד ספרים וכך, לחסוך ממני את עוגמת הלב.
 
*אם היה לי הומור, בוודאי הייתי יכולה לצחוק על התלונות ההגותיות של הכותבים, המתרגמים, הסופרים והמשוררים על הרוח הרעה של האינטרנט וגרורותיו – בלוגים, פייסבוק, טוויטר ועוד רשתות חברתיות ופלטפורמות שונות. כלומר,
הכותבים את מענותיהם הענוגות והמיוסרות בדיוק באותה בימה שעליה הם נושאים את דאבתם. (ואז הם דוהרים לפייסבוק לשאול מה התחדש).
 
*כותב הביקורות הספרותיות האיכותי ביותר, בעיניי, הוא גלסנר. לא תמיד אני מסכימה עם ביקורותיו, אך הן תמיד מרתקות, עמוקות ומהרהרות.
 
*מי קורא ביקורות ספרים. תמהני. הערעור הזה מלווה אותי בכל כתיבת רשומה על ספר, לכל רגעיה. למה זה חשוב? אני מישירה מבט אל מה שאני כותבת ותוהה אם זו לא לָהָגָנוּת לשמה. השאלות הללו פוסעות יד ביד עם איזו התחלה של הבנה – ששפינוזה צדק. (ולייבניץ בעקבותיו). ועל אף שנראה כמו היו הרשתות החברתיות פורצות את הפרטיות, ציבוריות וחשופות כל, הרי שבעיניי, הן דווקא מגבירות כהד את הבועתיות (מונדה) של כל פרט ופרט. וכך, כשאני חותכת את הענף עליו אני מנסה להתיישב (אייי, זו פעם ראשונה שאני כותבת מטפורה) אני מנסה להתנחם בכך שממילא אף אחד לא רואה ממטר. (זה לא מנחם, אבל אם כבר מטפורה, אז שיהיה).
 
*המתנה היפה ביותר שקיבלתי היא – הקורא האלקטרוני. (גם מנדלי מוכר ספרים, כידוע) עכשיו – תלעיזו. מי שאין לו, אינו יודע את הפסדו.
 
 
וכעת, סיום –
 
(*במספרים – למישכם של חמישה חודשים – נקראו – שישים ואחת ספרים ; ננטשו – אחד -עשר ; נכתבו – עשרים רשומות).
 
למה?
ככה.* הלא אלה קצרים לא מנומקים ולא מוסברים. פעם בשנה, מותר.
 
 
*ככה = כתר כל הכתרים.

הרשומה מלאת קישורים.
אם אלה לא נפתחים, אין ברירה אלא לראות להיכן הם מובילים, רק כאן –
http://hamitologit.wordpress.com/%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%A9%D7%9C%D7%95/

14 תגובות

  1. יפה, הלנה. אוהב את הביקורתיות שלך בעידן החנופה. הפרוזה בימינו "על הגבות" כמו שאומרים היום, והדברים די משתקפים בסיכום שלך. אם כי כמובן יש יוצאי דופן. שני ספרים שאהבתי ב-2010 (ואני לא קורא הרבה דברים עכשוויים, ברוך השם) הם "חותם מים" של יוסף ברודסקי, תרגום ככה ככה לדיוקן מופתי שלו של ונציה, שגם מי שלא היה שם יכול להתרגש. השני הוא "איך לחיות" של אייל מגד, שהפתיע אותי לטובה באוסף של קטעים מהורהרים ורליגיוזיים על מציאת משמעות באימוץ ילד.

    • הלנה מגר טלמור

      יובל,
      תודה שהגעת עד אליי. שקראת, וזו רשומה ארוכה לקריאה.
      ושכתבת.
      נכחותך – זכיתי.
      ………….
      גם חייכתי אל תגובתך אליי, בבלוג שלך.
      : )
      ……………
      את שני הספרים עליהם כתבת – לא קראתי.
      אני בהחלט אחפש אותם.
      אייל מגד, הפתיע אותי בתגובתך. סיימתי לקרוא אותו לאחר הראשון שלו. הרגשתי שיש עוד הרבה, הרבה זמן עד שיתבשל עם הכתיבה.
      בעקבות המלצתך אגיע אליו.
      ………………
      הנשבת אליי שאר רוח, יובל
      תודתי לך,
      עמוקה ונפרשת.

  2. מירי פליישר

    מעזה לכתוב תגובה כיון ששטחי הביקורת שלך אינם נוגעים בתחומי היצירה שלי-בינתיים.
    קשה לי עם הקטילות אבל הן מזכירות לי את רגר מהמייסטרים הגדולים ואני כן חושבת שצריך לעיתים קרובות יותר לחשוף את ערוותום של מלכים. על סופרת מתוקה אחת שלא קראתי את סיפרה כי קשה לי עם סיפורי אונס אני מצרה פשוט כי בפייסבוק היא כל כך אנושית ומתוקה , על חברותיי פה בבלוגייה אני שמחה ואחפש את סיפרה של ענת לויט אם הוא עוד בנימצא. על הכוח לקטול בחדווה אני מקנאה, רק לאחרונה גיליתי את יצריי הרצחניים וזו בהחלט דרך די לגיטימית להזרמת מי שופכין לים הרשת הגדולה. בסך הכל תודה

    • הלנה מגר טלמור

      מירי,
      תודה שהגעת אליי. שקראת, ואין זה פשוט לקרוא רשומה כל כך ארוכה.
      שכתבת.
      קראתי את המיית הלב העולה מדברייך.
      ………..
      אולי לא תאמיני, אבל קשה גם לי, ומאוד, לכתוב ביקורות שאינן טובות עם הספרים.
      וזה אפילו לא עניין של 'קשה'. איני יודעת לספר לך את העצב. את העוגמה, זו שמרסקת את העצמיות.
      ואם לרגע נשמעתי כמו רגר ממייסטרים, אבוי.
      כשלתי עד הנורא.
      כתבתי על הספר ועל רגר. 'תואנת שווא היא המרירות' היה שם הרשומה.
      האם כך שורטט בינות למילים?
      רע ואיום הוא.
      …………………….
      אל תצרי על אותה אחת שלא קראת את ספרה כי דרך הפייסבוק היא הצטיירה לך כמתוקה ואנושית.
      או, לא.
      לרגע, אל תצרי על כך. וזה לא היה סיפור על אונס, זה היה סיפור על בורות על אונס. ובין הסיפור הזה לבין אונס אין ולא כלום מלבד כהות הלב של הכותבת.
      זו אחת הבעיות עם ספר הפָּנים. הוא מראה רק את הפרצוף – ופרצוף הוא רק מה שהוא –
      פר
      צוף
      הוא לא משקף את הפְּנים.
      ………………..
      חברותינו למטע הפליאו עשות.
      וראוי הוא ספרה של לויט שיחפשוהו.
      ………………..
      לוואי ולא היה נראה כאן כוח הקטילה.
      הייתי צריכה לגלות ב-עצמי לא מעט תעצומות כדי לכתוב את הרשומה הזו, ולא היה בהן ולו אגל של כוח.
      וחדווה, לבטח לא שרתה במשפטיי.
      כל כך צער בי, על כי התוגה לא נשקפה מכאן.
      ………….
      רציתי,
      כי לא מי שופכין יהיו אלה.
      להיפך
      רציתי כי תהא זו עשייה של זיקוק, מפעימת הלב.
      ……………..
      תודה עמוקה, מירי.

      • מירי פליישר

        הלנה
        שמחה שקראת את דבריי בתשומת לב. אני אגב נהנית מאוד מהביקורתיות של רגר מהמייסטרים ומסכימה עם הרבה מדבריו, הם מפלסים לי את הדרך להבנת הקריצה של האמנות דהיום שאיננה לוקחת עצמה ברצינות גדולה מידיי.
        לא אוכל להתייחס לביקורתך עד שלא אצלח ואקרא את הספר הקטול. איכשהו יש לי הרגשה שהסופרת איננה שונה מחברותיה עם סיפרי הביכורים שלהן שהן מופלאות אם כי אינן חפות משגיאות וכדברי ברנרד מי איננו טועה? אסור לקרוא כהמלצתו את כל הספר,או לחילופין להתבונן עמוק מידי על יצירה כי נגלה כל מה שהיוצר טעה בו.

        מבינה את הצורך בביקורת , מבינה את כאבך ואולי גם בדידותך. אני לא מעיזה לעשות זאת כי גיליתי שנפש היוצר, כל יוצר , לא נבנית מזה רק מושפלת. כמעט כמו מלחמת גלדיאטורים בזירה כשהקהל מריע . גם אני בקהל וכאמור הכעס שבי נהנה, האמפטיה שבי,נעצבת.

        • הלנה מגר טלמור

          מירי,
          כמה טוב ששבת.
          אני אוהבת את שיחתינו.
          …………..
          אני פחות אהבתי את רגר. כפי שכתבתי.
          אילו ברנהרד היה מוציא מניפסט, בדברי רגר, אני משוכנעת שהוא היה טורח להבהיר, לנמק, ולו חלק מהאמירות שלו. הוא לא העניק את החובה הזו לרגר. קל לשלח אש בשדה קוצים.
          אבל אפילו לא בכך העניין, בראייתי –
          ברנהרד כתב ספר. הוא, במעשה זה, ביקש לשייך את דבריו – את כתבו, לספרוּת.
          ואם כך, יעמוד ספרו לבחינת המבקר (מלשון ביקור).
          למשל, עם סוף הספר מסתבר כי רגר מבקש מישהו להילך אתו להצגת תיאטרון.
          אפשר לראות בכך את 'שיא' הקומיות האבסרודית שרוצה ברנהרד, ועוד כמה מבקרי (מלשון ביקורת) ספרות שרוצים באמת לראות זאת יחד עמו,
          אלא שבמבטי, התלישות שבין 'עילת' הסִפִּר לבין עלילת הספור, מנתקת את גווני העומק של הספר.
          …………….
          איני מבינה,
          מהו הספר הקטול.
          הרשומה הזו מביעה מבט אל חמישים ותשעה ספרים, מהם 'קטולים' לא מעטים.
          ולבטח שאיני מבינה למה רק ספר אחד מבין האלה, 'זוכה' להתייחסות.
          …………….
          בוודאי שאנחנו טועים. ואם אנחנו מבורכים, אנחנו טועים כמעט כל הזמן. לרוב, אנחנו טועים כל הזמן, ועם כל יכולת הקבלה שלי את דבריו של רגר אודות הקריאה המרפרפת, המדפדפת, הרי שאינני מהנהנת אחריו ואיני מהדהדת את המלצותיו בקריאתי.
          אזי,
          אולי באמת נוח וקל יותר להתבונן על היצירה ממרחק כדי לא לאמוד את טעויותיה – אך לכל אחד חופש הבחירה כיצד לכוונן את מבטו.
          ……………..
          אני מסכימה אתך במוחלט.
          לפני שלושה עשורים ניסיתי לומר למערכת ה"חינוך" כי אין דבר כזה ביקורת בונה.
          נראה לי שתביני עד כמה היה המצב הזה, מראֶה דון-קישוטי.
          איני יודעת אם באמת חל שינוי בהכרה.
          איני רואה עצמי מבקרת מלשון ביקורת.
          זהו אשר כתוב בדף ה-עצמי,
          כאן,
          בבלוגים אחרים שלי
          בדף ליבי –
          מבקרת בספרות.
          אני רואה זכות ענק להתהלך בספרים.
          הדברים הנוקבים – יכולים לנקב רק את הנפיחוּת. וזו, מוטב לה כי תידקר.
          האמיני או לא,
          אפילו שם,
          במחוזות הריקנות,
          עצוב לי.
          איני רואה בדבריי, לכוליותם –
          מלחמת גלידאטורים. זו הייתה בעיניי אכזריות לחם ושעשועים איומה. היא לא נעלמה, דרך אגב. יש לה רק שמות ומונחים אחרים.
          מעולם לא הייתי בקהלה,
          לבטח לא הייתי ביציע המרים אגודלו או מורידה.
          איני כועסת
          אני כאובה.
          ………………….
          תודה מירי,
          תודה על השיח
          על מילותייך
          על מבטך.
          תודה.

  3. איריס קובליו

    הלנה יקרה
    קראתי אתמול וקראתי היום שוב וקשה לי להתאפק מלהגיב.
    הפוסט שלך עורר בי צער.
    התפקיד שלקחת על עצמך מטריד.
    גם אם אני מסכימה עם הרבה מבחירותיך
    קשה לי להסכים עם האופן בו את פוסקת מוות על האחרים.
    הלנה, האם כתבת אי פעם ספר?

    פרצת את שק דמעותיי

    • איריס אליה כהן

      איריסי, אני חייבת להגיב לעניין הזה, שהרי מעצם השאלה, "האם כתבת אי פעם ספר"? את שוללת את זכות המבקר לבקר. בזמנו, עוד לפני שהלנה הגיעה לבלוג, הייתה לי התנצחות ארוכה עם מבקר נכבד, אבל לא על עצם הביקורת שהטיח בי, אלא על המקום שבו מצא לעשות את זה: בבלוג שלי עצמי!בחסות עילום השם שהיה קיים בבננות פעם, כשכולם ידעו שהוא הכותב, כפי שהסתבר לימים כאמת לאמיתה. זאת חוכמה מאד קטנה להטיל רפש בבית של היוצר. אחר כך הוא עבר לשכנים, עד ששני הצדדים קצו בזה. זאת חוכמה הרבה יותר גדולה, ואולי גם חובה, לכתוב את דעתך הכנה על ספר, ואצל הלנה היא תמיד מנומקת ומוסברת ומובהרת לעילא. אם היא פוסלת ואם היא משבחת, היא מסבירה למה. בעידן הווירטואלי, אף אחד לא ממנה איש להיות מבקר. זאת זכות וחובה שלקחה על עצמה הלנה. ולמען ההגינות, השורות האלה שאני כותבת כמובן יכולות להקרא בחשדנות, שהרי הלנה אהבה את ספרי, אבל אני חייבת להגיד לך, ואני בטוחה שתאמיני לי, מתוקף הקשר הבנני, שחשבתי את הדברים האלה על הלנה, עוד לפני הביקורת שכתבה על "מכתוב".

      ושוב תודה הלנה על הסקירה המקיפה, כתבתי בבלוג שלי, סליחה סליחה שאני לא מגיבה אצל אחרים, אני מתקשה לאסוף את עצמי בתוך "המערכת השיווקית המעוררת גועל" 🙂

      • שבוע- טוב איריס, הבעיה עם מוסד הבקורת הוא שהוא מאד אנדודואלי, כמו כל דבר בחיים.

        אני מעריכה את הלנה. גם אם לא קראתי את כל מה שכתבה ובקרה. אבל בטוח שלא כל דבר אנו רואות עין בעין, ומה זה אומר שאיני מבינה במה שאני קוראת?

        ויש מבינים גדולים ממני ועלי להאזין להם. אני שגדלתי על ספרים מרגע שיצאתי לאויר העולם ובאוירה ספרותית כמעט בולענית, הייתי אומרת.

        מצטערת אך בנקודה זו אנו לא מסכימות.

        אם כי אני בטוחה שהלנה עושה עבודתה נאמנה. נאמנה לעצמה בראש ובראשונה. וזה עבורי קודם לכל.

        שבוע- טוב.

        • הלנה מגר טלמור

          אביטל,
          תודה שהגעת אליי. שקראת.
          שהגבת.
          כמובן הוא שכה הייתי רוצה לדעת איך גדלים באווירה ספרותית כמעט בולענית, אלא שאני מניחה שזהו סיפור אישי שלך.
          מעניינים החיבורים שנוצרים בתוך חיינו.
          ……………
          את דברייך הפנית לאיריס, ולא ידעתי לאיזו מהאיריסיות כיוונת. :))
          כך או כך –
          נראה לי כי הנוגע בעט – מחוייב ב-מוסר.
          בעיניי,
          מוסר הוא צו. הבלוג הקודם שלי נשא את השם 'בצו התמסרות'. כך אני מרגישה אודות כתיבתי, באשר היא.
          תודה שהרגשת בכך.
          ………..
          תודה אביטל

      • הלנה מגר טלמור

        איריסי שלי,
        יקירה,
        תודה שהגעת אליי. שקראת.
        שכתבת.
        וכמעט, כך היה לי המרגיש, נזעקת לתגובתה של איריס קובליו.
        לבטח מהנהנת אני לדברייך.
        ויכולה אך להעיד, כי עוד לפני שקראת את כל רשומותיי ביקשת ממני לקרוא את ספרך. אלא, שאיננו צריכות, לא באמת, איריסי, להעיד על ה-עצמינו.
        שהלא,
        כתבתי אלייך, וכתבתי לא אחת,
        ובעצם, מתי לא כתבתי
        כי
        אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה.
        ישנן נקודות הכרעה בהיותינו –
        לעיתים הנקודות הללו מבקשות את הכרעתינו בהענקת אמון.
        ואנחנו,
        אנחנו יכולים להיענות לבקשת הזמן-מקום, או לא.
        ……………..
        ואלייך, יקירה –
        וכבר ביקשתי והפצרתי בך –
        אל – נא.
        אספי את נשימותייך, כווני את היותך –
        דברים גדולים נמצאים לספך
        והתהלכותך, זה אך החלה.
        ואני, כאן, את יודעת.
        פתוחה אלייך
        תמיד.
        …………….
        שאי אהבתי.
        תודתי.
        המה לא יכבידו בך. וברגעים שקשים הם –
        ילאטו דבריהן לתוכך, כמו תפילה.
        תודה, איריסי.

    • הלנה מגר טלמור

      איריס,
      כמוך, קראתי את תגובתך מרגע הופעתה.
      חיכיתי. אני טובה בחיכיון.
      חיכיתי שדבריי בעצמי יתבהרו. חיכיתי שיהיו נכונים. מדוייקים.
      אני רוצה לכתוב אלייך אותם.
      הם יהיו חדים.
      אבל, לפני ואחרי, מעבר לה-הכל הזה,
      אני רוצה להודות לך על כי הגעת לכאן.
      קראת.
      כתבת.
      תודה, איריס.
      …………………..
      סדוּר, אני קוראת בתגובתך.
      וראשית תהייה היא –
      על מה נזעקת, איריס?
      זוהי הרשומה העשירית שאני מעלה כאן בבלוג במטע.
      שלוש רשומות נוגעות בספריי חברותייך למטע.
      את נמצאת בין חבריי גם בפייסבוק,
      בכל פעם כשאני רואה שאת מעלה רשומה, רישום, דבר-מה, אני מסמנת לך את קריאתי בהם, מעולם לא הגבת. לא כאן, לא שם.
      מה קרה לפתע?
      האם זה בגלל תגובתי אצלך לספרו של יקיר?
      כפי שכתבה איריס אליה-כהן –
      לא נכנסתי כדי לכתוב את דבריי. הבעתי הסתייגות מן הספר, בשלוש מילים – כי הבלוג שלך הוא ביתך, ומיד שיבחתי את ציורייך. הם מופלאים בעיניי.
      לא רק אלה המופיעים בספר
      אני מתבוננת בציורים שאת מעלה, ונעתקת נשימתי. הכישרון שלך הוא נגיעת על.
      אז, מה בעצם קרה ברשומה הזו? תמהני.
      ולא היה צריך להיות לך קשה להתאפק – לא צריך להתאפק, אפשר להיכנס ולהגיב.
      …………………
      הרשומה שכתבתי הגיעה ובקעה מכאב, איריס.
      ובצער בי אם היא עוררה את צערך
      אבל אם צערך הוא כפי שהבעת אותו בתגובתך, אזי נראה לי כי בדרכו הוא קיבל עיועווים.
      איזה תפקיד לקחתי על עצמי?
      ולמה החלטת כי לקחתי אותו?
      הרשומה הזו מביעה כיוונון דרך, לי. בעיניי, בדעתי.
      אני מבקרת בספרות. אני כותבת על אשר אני קוראת. זה הכל.
      זה אינו תפקיד. זה אינו ייעוד.
      לקראת סופה של הרשומה אני תוהה מהי בכלל חשיבותם של ביקוריי בספרים. מי קורא בהם.
      לא כך נוטלים תפקיד, עד כמה שאני יודעת.
      את הרשומה הקפדתי להעלות רק ורק בבלוגים שלי.
      בבית דפיי.
      בו, נראה לי שעדיין מותר לו לאדם, לכל אדם, לומר את ראוּת עיניו, מבלי שזו תיקשר לו כקשרים או ככתרים של תפקידים.
      ……………………………
      איריס,
      איני יודעת מה בתוכי מכיל את מילותייך.
      אולי אהבת השלומות.
      אני פוסקת מוות?
      את מבינה ב-עצמך מה כתבת לי כאן?
      כתבת שאני רוצחת.נקודה.
      ואל תתמחקי ממילותייך שלך.
      עשית אותי השופט והתליין. פוסק גזר הדין ומבצעו. ואני שואלת אותך מאין ההעזה?
      ועכשיו בתוככי העניין –
      איריס, כדאי שתדעי
      כי מוות של יצירה אינו מגיע מהמבקר בה – בדיוק הפוך. כל עוד יש מבקר ליצירה – היצירה נושמת.
      מוות של יצירה מגיע רק בזמן-מקום אחד – בזמן שאין ליצירה רואה. במקרה של ספרים – קורא.
      וגם זה, למרבה הפלאיות, עדיין אינו מוות. כי זהו יופיה האלמותי של יצירה, כל יצירה – שמרגע שנשלחה לעולם – היא קיימת בו, הווה עד. ישנה נצחיות ביצירה.
      ולא מעט הוגים, סופרים ואומנים – שואלים, הוגים ומשיבים ב- רצון הפנימי להלך בנצח.
      כך,
      אפילו חיי המדף הכל-כך קצרים המוענקים לספרות בתרבות העכשווית, אפילו הם – אינם יכולים להמית ספר.
      שאלי את ענת לויט, חברתך כאן למטע. הלא הרשומה הקודמת שהעליתי נוגעת בספרה, שיצא לפני כעשור שנים, 'ניקול ופייר'.
      ואת,
      אפילו את ההגינות הבסיסית לא הייתה בך, לסייג את הרוצחת שאני – כרוצחת ספרים, אלא קבעת כי פסק המוות שלי הוא על 'אחרים', כלומר על בני-אדם.
      הפוסל במומו פוסל, איריס.
      ……………………
      לקראת סוף תגובתך את שואלת אם כתבתי אי פעם ספר.
      מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, איריס.
      הזכרת לי איך בימיי במערכת החינוך, עת הייתי מרצה בפני נווטי המערכת –
      תמיד,
      בסופו של כל מפגש, הייתי נשאלת אם יש לי ילדים.
      ותמיד, השאלה הזו פערה את פי בתדהמה.
      היה איתי אז, הבן שאיתי, אדם.
      אך תמיד תמיד הייתי משיבה ב-לא.
      למה?
      כי תמהתי על הקשר (מלשון פלונטר) שיש בכוחניות האנשים לעשות בין ל-בין.
      האם כל האנשים הנמצאים במערך החינוך חייבים להיות הורים?
      בספרו של עמוס עוז, 'סיפור על אהבה וחושך', ישנו מקטע מונומנטלי על מורתו זלדה. זו זלדה המשוררת, אישה חשוכת ילדים.
      היא הייתה מורה מופתית.
      כך גם לאה גולדברג.
      האם טענת כאן שכל אדם, חייב להתנסות בכל מנעד ההתנסויות כדי ליצור אותן?
      אם כך,
      מהי גדולתם של יוצרים?
      לא מזמן ראיתי רישום שלך – פורטרט עצמי עם כיסוי בעור חמור. את הרישום הקדשת ליעל ישראל, שפוסט שלך עורר בך את ההשראה.
      לא עלה בדעתי,
      לא יעלה בדעתו של אף אחד
      לשאול אותך, האם באמת התכסית בעור חמור כדי ליצור את הציור הזה.
      למה?
      כי זוהי סגולתם של יוצרים. הם לא צריכים לשחוט חמור כדי להרגיש מהי התעטפות בעורו של זה.
      הם לא חייבים לעבור בתוך כ ל חוויות והוויות החיוּת וה-היות, כדי לכתוב עליהם, ליצור בהם.
      יש בהם סגולות נדירות של דמיון, של חשיפוּת פנימית, של יכולות הרגשה ושאר-רוח, שמתוכן ובתוכן הם יוצרים.
      אחת הרשומות שלי כאן נכתבה על ספרה של עוד חברה שלך למטע – חנה טואג, 'לאורה'. חנה עשתה, כמו לא מעט סופרים משובחים, תחקיר יסודי ומעמיק על נושאי כתיבתה.
      אבל היא לא הייתה ילדה בת ארבע-עשרה בלוב. היא עצמה, לא הייתה כזו. אלא, שהיא יכולה הייתה לכתוב כנערה בלוב, מתוך ההיות הפנימי שלה כסופרת.
      לאה איני, עוד חברה שלך למטע, עומדת לסיים את ספרה 'סמדואל'. היא העלתה פרק ממנו לפני כשבוע. בספר ישנם אינוסים, גילויי עריות.
      התעלי בדעתך לשאול אותה אם היא התנסתה באופן ישיר במקומות שבהם היא כותבת?
      איזה עולם צר את מציעה כאן, איריס?
      מבקרי ספרות חייבים להוציא ספר בעצמם?
      ואם כך,
      דיאטנים חייבים להיות 'רזים', למשל,
      ולנזירים טיבטים חכמים בכלל אסור להקשיב, כי מה הם מבינים בחייהם, לאחר שאלה עברו עליהם במרחב של מטר על מטר במנזר הררי בטיבט?
      ומה יעשו פרשני התנ"כ האומללים שאינם יכולים לכתוב ולהוציא לאור תנ"כ משלהם?

      והוא אשר כתבתי,
      לא זזנו כהוא זה מימי הביניים, מן הגילדות – אליהם אין בא ואין יוצא.
      ואולי אף החמאתי לאנושות
      אולי כלל עוד לא יצאנו מתוך ההיפודרומים.
      ……………..
      ולא אתחמק משאלתך,
      לא, איריס. לא הוצאתי אף פעם ספר.
      אז,
      מה עכשיו?
      ומה היית עושה לו הייתי כותבת –
      כן, איריס. כן הוצאתי ספר.
      במה שונה תשובתי הראשונה מזו האחרונה?
      אבל,
      לי יש שאלה אלייך –
      האם את,
      אי פעם
      קיבלת מכתב, או שיחה, או פגישה,
      מאדם, כוליותו נרגשת ונרעדת
      שרוצה, בכל מאודו וישותו
      לכתוב ספר
      יש לו רעיון, הוא מספר בעיניים נוצצות
      אפילו החל את כתיבת הפרק הראשון
      אבל מרגיש הוא, יודע
      כי נצרך לליווי, לכיוונון, לעריכה.
      ונענית לו
      והיית לידו הכותבת שלוש שנים. שלוש שנים של עבודה סזיפית, של מכתבים משיבי נפש לעט שבר, שלוש שנים שהם יום ביומו
      ולאחר התגשמותו – בכתב יד,
      ושליחתו, המהוססת, המתוחה להוצאות לאור, ודחייתן אותו –
      האם היית אי פעם בתהליך כזה, איריס?
      ולמה אני שואלת אותך,
      לא כי תשובתך 'גורעת' או מוסיפה להיותך יוצרת,
      אלא רק לחידוד הרגישות שלך –
      כי כאשר מתבהר –
      שהוצאת לאור, דואגות לאנשי שלומם, כאשר מתבהר כי עכשיו – כשבאמת אפשר להסתיר מעט מאוד דברים, מאחר ומימלא הכל נחשף,
      כאשר מתבהר כי ישנם 'חוקים' שלא ידעת על קיומם, חוקי קליקאיות, חוקי אליטות השולטות ביד רמה וברגל גסה בפעימת לבו של האדם,
      לו היית מחודדת לכך,
      לא היית כותבת לי את תגובתך.
      והוא אשר כתבתי –
      אולי החמאתי לנו כאשר הרהרתי שלא יצאנו מחשכת ימי הביניים
      הלא רק ביוון וברומי ניצבה קבוצת בני האלים ושיחקה להנאתה בגורלו של האדם.
      …………………………..
      בסוף רשומתי
      אני מהרהרת בחשיבותה של כתיבתי.
      ממקום אמת אני מהרהרת בכך, בין אם תאמיני ובין אם לאו.
      הרהור שכזה, מוביל הישר לתשובה –
      אין חשיבות. אין חשיבות לרשומה כזו או אחרת ש-הלנה מגר טלמור, מעלה באתר כזה או אחר.
      פשוט מאום.
      ממקום התבוננות כזה, עולה בי לא אחת בת-שחוק. דווקא ממקום של סוף, ניתן לראות את הבראשית.
      הייתי מציעה לך
      ולאליטה ששלחה אותך
      לעצור, ולו פעם ביובל שנים
      ולתהות בחשיבותכם.
      כשמגלים, בכל פעם מחדש,
      כי האדם הוא גרגר אבק
      רק אז
      אפשר לשיר את שירת העשבים.
      ………………..
      ועם הכל הזאת
      צער בי כי נפרצו דמעותייך.
      לא הדמעת אותי במילותייך –
      הן כהות בסערת ריגשותייך. וכך אני בוחרת להתבונן בהן –
      שכן אחרת, הייתי צריכה לראות בהן אכזריות.
      …………..
      תודה לתגובתך, איריס.

      • הלנה קשה לי להתאפק מלהגיב, וכן היססתי שמא יאמרו שיש לי פניות. אז יאמרו. אף אני קראתי לפני ימים אחדים את תגובתה של איריס קוביליו, אף אני מעריכה אותה מאוד, ואף אני מאוד מאוד תמהתי על מילותיה ששיגרה אלייך. והנה נוכח פוסט ה"אין ביקורת" או ה"אין דיון" מעמיק במטע (פוסט אתמול). תשובתך הלנה היום היא ראיה והוכחה שאין חזקה ממנה לא רק לכך שיש דיון, כי אם בעיקר לאיכותו, עומקו – וכן, עלי להודות, כמות האמת שמגולמת בו ומנוסחת באופן מופלא. (ולו בעיני רוחי) מסירה את הכובע של היוצרת והמבקרת לשעבר, ומשאירה רק את כובע האדם.

        • הלנה מגר טלמור

          אהבתי, ענת –
          ראית מה קרה?
          הרשומות שהעלית לספרך, לספרה של איריס אליה-כהן, לספרה של חנה טואג –
          הן כעת בגדר 'כתב האשמה'. ואתן הנחשדות.
          אז איריס אליה-כהן,
          וכעת את
          עוד צריכות ליצור מעין 'התנצלות' מגוננת.
          והלא בכך כתבתי…
          …………………
          את הדיון המתעורר כאן במטע אודות הביקורת הספרותית, הכתיבה והמטע עצמו,
          קראתי
          אני קוראת שם בכל התחדשות של תגובה.
          הוא מעניין.
          הוא גם מעציב.
          …………………
          תשובתי, שהלא מי כמוך שיודע –
          מהמיית הלב. כמעט נהי.
          ואם, אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה,
          אזי
          מבטך מעולם פרש אליי טוב.
          טוב מידי.
          אלא שאני לוגמת ממפל היופי שאת
          ומנשיב אליי שאר הרוח מתוכו. מתוכך.
          באדמת רקיע קדומים זו, יקירה
          אין כובע לו לאדם. צלם אלוהים לו. רק היא.
          כך את.
          וצניעות את מלמדת אותי
          ונדיבות
          ואצילות הנשימה.
          …………..
          אני להיות לך
          תודה
          אהבה.

השאר תגובה ל איריס אליה כהן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להלנה מגר טלמור