בננות - בלוגים / / "פעם, כשאבא היה משתעל" – שיר כנבואת הלב העמוקה ביותר
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

"פעם, כשאבא היה משתעל" – שיר כנבואת הלב העמוקה ביותר

 

 

 

 

 

בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר ציינתי כי יש שני אירועים מחוללים בחיי שקשורים בכתיבת שיר – שיר כנבואת הלב העמוקה ביותר.

האירוע הראשון בחשיבותו בחיי אדם בכלל, ובחיי שלי בפרט התחולל בי"ט בטבת. יום ראשון לפנות בוקר לפני עשור בדיוק. משך חצי שנה אבי בא ויצא את מחלקות בית חולים איכילוב. אבי ששנא רופאים ובתי חולים. אבי גדל הגוף שתוך חצי שנה הלך ונעלם. לא זיהו שום מחלה סופנית. האבחנות כללו כל מיני מחלות, אך אף אחת מהן לא ניבאה את שהתחולל שבוע לפני אותו יום ראשון, י"ט בטבת. ימים ספורים קודם הוא אושפז בעל כורחו. אחת מאחיותי "הכריחה" אותו להתאשפז, ראתה שהוא במצב לא טוב, הזמינה אמבולנס. וזהו. מחלקה פנימית ולאחר מכן מחלקת טיפול נמרץ. האבחנה –  קריסת מערכות. שבת לפנות ערב אני באה לבקרו. עלי להודות כי בכל ביקור שכזה הייתי מרבה להביט בשעון, לבדוק בין מחוגיו לבין מצפוני את הזמן המדויק לנוס משם. לא באותה שבת לפנות ערב, י"ח בטבת לפני עשור. עמדתי על יד מיטת אבי מחוסר ההכרה. איכשהו הרגשתי שהוא צמא. כשהיה בהכרה אהב מאוד לשתות מים. לקחתי מקל של ארטיק, כך נראה בעיני מקל העץ שהביאה לי אחות בית החולים, לחלחתי אותו במים והנחתי על לשונו. ולא, לא יכולתי הפעם ללכת. כאילו נקשרתי לרצפה שליד מיטתו, קשורה כמו ידיו של אבא שהיו קשורות לברזלי המיטה כדי שלא ינתק עצמו מהמכשירים –  ביניהם המוניטור, שהקו בו השתנה בכל פעם שליטפתי את יד אבי. דיברתי אליו את המובן מאליו, את הכי עמוק שהרגשתי מלבד הנבואה. "אתה תבריא, אבא. אתה חזק, אבא." זה מה שאמרתי. הייתי בטוחה בכך. לא יכול להיות אחרת. האבא הגדול שלי לא יכול אלא לחיות. אין שום סיבה שלא, מלבד רצונו למות כי אין לו עוד בשביל מה ומי לחיות. זה מה שאמר כשדיבר.

 ואז, ככלות זמן שהיית אב-בת ארוכה מכרגיל חזרתי הביתה. מוצאי שבת, תשע וחצי בלילה. אני זוכרת ואזכור, כאילו זה היום, את הרגע ההוא שבו נדחפתי באופן של נלאיתי כלכל ולא אוכל לכתוב את השיר שיובא כאן.

 ביום ראשון בחמש לפנות בוקר טלפנו מבית החולים וביקשו שאגיע, ולא הסכימו לפרט. כשהגענו אחיותי ואני, אבי היה עדיין על אותה מיטה –  כמו אתמול, רק בלי שום מכשיר לידו. פניו היו צהובים וקרים יותר מקרח. נגעתי בו, חיבקתי אותו. המת הראשון והיחיד מול עיני – בממש והפנימיוֹת ביותר. מאותו בוקר במשך שלושים יום, ובמיוחד בשבעה, כתבתי את מחזור "תיקון אב". אינני מסוגלת לדמיין את עצמי נפרדת מאבא בלי כתיבת השירים הללו. לימים, כשעוזי שביט קיבל את הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד התניתי תנאי מה שחריג אצלי כנגד מו"לים ביקשתי או תבעתי שהספר יצא לאור ביום השנה הראשון למות אבי. הספר יצא ממכבש הדפוס יום לפני…

וזהו השיר שנכתב במוצאי שבת כשחזרתי הביתה מבית החולים מבלי לנבא – או כאילו שכך – מה ילד או ימית היום שלמחרת. הוא השיר הפותח את מחזור "תיקון אב", שאף נכלל בספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה".

 

 

פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא הָיָה מִשְׁתַּעֵל

כָּל הַשְּׁכוּנָה הָיְתָה שׁוֹמַעַת.

עַכְשָׁו אֲפִלּוּ הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת שִׁעוּלוֹ.

מְחֻבָּר לִמְכוֹנָה שֶׁמַּנְשִׁימָה אוֹתוֹ,

מִשְׁתַּעֵל אַבָּא אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ.

וִילָדָיו חֵרְשִׁים.

 

 

Once, when dad used to cough,

the whole neighbourhood would hear.

Now, even he doesn’t hear his cough.

Connected to a machine that ventilates him,

dad coughs into himself.

And his children are deaf.

                                                                   תרגמה: זיוית האוזר

 

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    מרגש כל כך, ענתי אהובה. מחזור השירים הזה הוא גם שגרם לי לטלטלה רגשית עזה ומלווה את מחשבותי מאז הגיע ספרך אל חיקי. מדהים איך מצאתי עצמי במקומך, במקומי, ולמרות שגם אני כותבת, המילים שלך דייקו את התחושות שלי באופן הטוב ביותר. כי למרות שאבי ז"ל נפטר אחרת, דייקת כל כך את תחושת התדהמה שאחזה בי למראה אפסות ואין אונות האב הגדול שלי, הכל יכול.

    • כשקראתי את הראיון איתך שכתב יגאל סרנה, את שסיפרת על אבא שלך, הרגשתי שבחייכם יחד היה לכם אחרת משלי עם אבי, ויחד עם זאת כשאבא גדול כשל שתינו מתכלה והולך ומתרוקן מכל תכני חייו לנגד עינינו זה הכי לא ייאמן שיש ואי אפשר לעכל – והכי נורא, גם אי אפשר להושיע. אבל אני איריס מאמינה ויותר מכך מרגישה במעמקי שהאבא הגדול תמיד מעלינו ואיתנו – אולי עכשיו יותר מתמיד – אפילו אם ב"מצב צבירה" אחר.

  2. מירי פליישר

    לא חושבת שילדותיו חרשות. רק קצרה ידן מלהושיע
    שיר נפלא ענת

    • התגובה שלך, מירי, מאוד מאוד ריגשה אותי עוד בבוקר כשקיבלתי אותה תוך כדי עבודת עריכה – הכול אצלי על אותו מחשב… אני חייבת להסגיר את המצב שהוליד את השיר כדי להבהיר משהו אמיתי לגבי החירשות של הבנות – במקרה זה אני. אבי שכשהיה בריא השתעל חזק מאוד הרעיד את אמות הסיפים, באותו לילה אחרון ניסה להשתעל ושום קול לא יצא ממנו. וכן זה זעזע אותי לחלוטין – הניגוד הזה בתוך אותו אדם שהכרתי מיום בואי לעולם הזה ועד שעות לפני שהלך – התרוקנות מוחלטת או שמא התנקות מוחלטת – ולא אנחם את עצמי שידי קצרה מלהושיע. אולי יכולתי לעשות יותר, אבל עשיתי מה שיכולתי. ניסוח מעט פרדוכסלי לאמת הכי מדויקת. יש לפעמים שהייתי חייבת להיות חרשת כדי לא לצלול בתוך ההתכלות של אבי. לפעמים דווקא ברגעי חיינו הקיצוניים אין לנו בררה אלא להגן על עצמנו – בבבחינת צו חיים.

  3. ארז פודולי

    את מכירה וגם אני מכיר את הרגע.
    ועכשיו מה?

    לְרֶגַע קָפָאתִי.

    אֲבָל מִיָּד רַצְתִּי לִמְצֹא אֶת מוֹכֵר הָאַרְטִיקִים.
    כְּשֶׁחָזַרְתִּי כְּבָר נֶעֶצְמוּ עֵינַיִךְ,
    מְחַיְּכוֹת חִיּוּךְ לִימוֹן מְשֻׁנֶּה.
    אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי עִם הַמַּקֵּל הָרָטוּב.

    • ארז זה ששנינו מאותו הכפר אתה כבר יודע, וגם זאת שהשיר שלך שמתוכו ציטטת הוא מאלה שהפנמתי מיד והכי עמוק, גם את זה אתה יודע, ומי ייתן ארז שכל המקלות שנאחז בידינו יהיו עטופים בשוקולד-שוקולד. הגיע הזמן.

  4. לי עברון-ועקנין

    ריגש אותי מאוד השיר המצוין (והספר אצלי, אבל אני יכולה לקרוא רק במנות קטנות בגלל עוצמות הרגש) והסיפור המקדים. כל הכבוד שהיו לך תעצומות הנפש להיות טובה אליו בפרידה, ובדיעבד זה ודאי הקל גם עלייך.

    • כן, לי, ולו בגלל אותו לילה אותן שעות אחרונות של פרידה הוקל לי מאוד. בעצם בכמה שעות האלה נדמה היה שעלינו אבי ואני על גשר הישר. מאז אני חושבת שכמה עצוב וחבל שאנשים הכי קרובים לנו "מפריעים" לנו לאהוב אותם בחייהם כפי שכל כך היינו רוצים ושמחים לאהוב.

  5. עצוב. אנחנו באמת קצת חרשים כולנו. כי גם אם תחת הילדות הגרועה ביותר קבלנו מעבר למה שנוכל להחזיר. אני מבינה את זה עתה יותר מתמיד.

    שבת- שלום.

    • אביטל אין לי אלא לצטט כתגובה את משפטו האלמותי, אולי השחוק, אבל הכל כך נכון של אבי עליו השלום: אבא אחד יכול להחזיק עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים להחזיק אבא אחד. ועכשיו משפט משלי – מדויק מה שכתבת, רק כשאנחנו נעשים להורים נפקחות עיני נשמתנו להבין מה עבר על הורינו בגיננו – לפעמים ההבנה באה באיחור מה, אלא אם כן מאמינים כמוני שרוח ההורים לעד תהיה מעלינו ואיתנו הכי עמוק בפנים.

  6. ענת, ברשותך ניסיתי לתרגם את השיר היפה שלך.
    Sometimes when daddy was coughing
    the whole neighborhood could hear him
    Now, connected to a respiration machine
    he submersed into himself,
    doesn't hear his coughs.
    And his children are deaf

    • תמי, שימחת והפתעת. כשלפני שבועות ספורים טלפנה חברתי זיוית ושאלה אם היא יכולה לתרגם משירי שמחתי מאוד. אודה כי תרגום מיצירותי לשפה זרה מצויה באמתחת חלומותי, אם כי בעוונותי אני משועבדת לשפת הקודש, וידיעת כל שפה אחרת אין בה די להעריך מלאכת תרגום מהעברית. עכשיו זיוית בחו"ל קצר. טרם המראתה אמרתי לה שאני מתכוונת להעלות את תרגומיה במטע והיא היתה קצת ספקנית לגבי עניין הבננות בכך. נדמה לי שהיא תופתע לגלות גם דעות (משבוע שעבר) וגם מתחרה אחת (סמיילי). אנחת עליה עם תרגומך מיד כשתנחת.

  7. ענת הי,
    יש בשירים על הורינו מה שאין באחרים, ולו בכך שהם מבטאים את הצער שלנו על הצער שלהם על הצער שלנו.
    שירך מביא את חווית האנושיות (כשלעצמה) אל סיפנו.
    תודה — צדוק

    • צדוק ערב טוב, בבוקר היה עלי להתאפק לא לצרף גם את השיר הבא מתוך אותו מחזור. מילותיך ומילותי בשיר הבא מתאחות לאמירה אחת:
      הַאִם הָיְתָה זוֹ דִּמְעָה שֶׁמָּחִיתִי
      מִקְּצֵה עֵינוֹ אוֹ טִפַּת זֵעָה.
      בֵּין זוֹ לְזוֹ הַתְּשׁוּבָה שֶׁמֵּתָה בְּאָבִי
      וְהָאָשָׁם הַחַי בִּי עַל שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי:
      הַאִם אַתָּה בּוֹכֶה? וְאִם כֵּן, עַל מָה
      אוֹ עַל מִי, הַאִם עָלֶיךָ אוֹ עָלַי
      וְאוּלַי עַל שֶׁלֹּא הָיִינוּ זֶה לָזֶה
      כִּי אִם דִּמְעָה שֶׁבַּסָּפֵק.

    • הי ענת,

      באמת שהתגעגעתי, אבל לא תיארתי לעצמי שסיפור ושיר כל כך קשים את תביאי. אני אכתוב ודי הרבה, ובבקשה היי סבלנית אלי.

      רציתי רק תיקון טעות, אומרים אירועים מכוננים – גם אני לא ידעתי, אבל לאחרונה אני נתקלת יותר מידי במילה הזאת – תסתכלי למעלה (את יכולה לכתוב מחוללים, אבל משתמשים במכוננים)

      קראתי את דבריך וצמרמורת אחזה אותי. גם אני לא ראיתי בחיי מת ועד עתה. – לא ראיתי.

      היום הוא היום הבינלאומי לניצולי הנאצים. שמעתי על כך הבוקר, אבי ניצול שואה, כאשר היה בן 13 נכנסו הגרמנים לכפר בו חי בפולניה – כנסו את כולם למרכז העיירה וטבחו קודם כל בזקנים. אבי היה אז בן 13, כאשר חזר הביתה, אמרה לו אימו ולאחיו באידיש "ילדים תברחו" מאז לא ראה אבי לא את אימו ולא את אביו, לא היכן נספו אחיותיו הוא ברח עם אחיו עד שנפרדו ביערות של סיביר.

      אבי עלה לארץ באוניית מעפילים, בשנת 1946 נדמה לי וכאן התעשר. הוא חיפש את אחיו ברוסיה והיה שולח לו תפוזים בארגזים מידי שנה. כאשר אחיו נפטר הגיעו תמונות המת (ברוסיה מצלמים את המתים) אלינו הביתה. ואבי בכה את נפשו בו.

      גדלתי בבית מאוד קשה, אבל אבי אהב אותי – אני קרוייה על שם סבתי – אימו ומאוד אוהבת את שמי, לימים היחסים במשפחה מאוד התעכרו – כסף הוא דבר משחית, גם אימי היתה ניצולת שואה. כאשר בגרתי התרחקתי מן הבית וכל מה שעשיתי עשיתי לבד.

      לפני שלושה חודשים היתה נקישה בדלת,וצלצול כאן בחיפה. היכן שאני די מבודדת את עצמי וצעקתי מי זה, ולא פתחתי והנקישות לא הפסיקו. לבסוף הצצתי דרך חור הדלת וראיתי לתדהמתי את אבי. פתחתי את הדלת והכנסתי אותו בוכה אלי הביתה. הוא ישב ובכה את נשמתו ואני הרגעתי אותו. לא ראיתי אותו עשרים וחמש שנים לערך.

      אבי היום בן 85, האוריינטציה שלו משובשת. הוא ספר ששנתו נדדה עליו בלילות עד אשר איתר אותי במשרד הפנים והגיע בכבודו ובעצמו אלי. בילינו את כל אותו היום ביחד, שוחחנו, נתתי לו הרבה כבוד והחזקתי אותו ביד ושמרתי עליו. והוא עזב בסוף היום מאושר, כאשר אני עוזרת לו לעבור בדרכו אל הרכבת (הוא גם עזר לי כלכלית באותו היום) מאז חודש הקשר, והזכרונות על עברי מציפים אותי תדיר.

      לפני כשלושה שבועות ניתק הקשר. צלצלתי אליו הביתה ולא היתה תשובה. לבסוף הוצאתי מייל לאחי בארה"ב והסתבר, שאבי קושש עלים בחצר ביתו ושבר את צלע האגן השמאלית שלו. הוא הובהל לחדר הטראומה בתל-השומר, נותח ועתה הוא במרכז שיקום.

      בגיל כזה העצמות מתאחות מאוד לאט.

      ענת, אבי לא היה איש גדול כולו מאה ושישים סנטימטר, אבל הוא היה אדם מאוד חזק ומאוד שרירי גם בגופו וגם באופיו. גם כך עתה קשה לי לראות עד כמה הוא התבגר.

      אני מתעתדת לנסוע לבקר אותו ודי חוששת, מה אראה.

      האמת, ענת שרציתי להעלות את דברי כפוסט עצמאי בצורה אחרת, אבל כאשר ראיתי את ההקדמה שלך ואת סיפורך הבאתי את שלי.

      איני שואלת לפרטים, רק מביאה את סיפורי שלי, ואני מודה לך מראש על הבמה.

      את יודעת איזה מן השירים על אב אני הכי אוהבת? הרי איני מכירה כמעט משוררים שלא כתבו על אביהם – היחסים.
      את כתבת על אביך נטו.

      אבל אני מזכירה כאן את השיר
      "נוסח" של בן ציון תומר שהוא נפלא בעיני – אשמח אם מישהו ישלח לינק אליו אם אפשר.

      בהמון, המון חיבה
      חוה
      וסליחה שהארכתי

      אכן, אירוע מכונן ביותר בחיי בת.

      • קראתי את סיפור חייך או תקצירו, חוה, בעניין רב. וההתנצלות מיותרת לחלוטין. אומרים החיים קצרים, יובל גלעד כתב אתמול על סנקה ועל מימד הזמן שהוא קצר ו/או ארוך – תלוי מה ואיך חווים. זה של שתינו כנראה ארוך ודחוס, וכן עשיר ומעשיר, ולא קל… והנה השיר שביקשת לשתף בו. שיר חזק ביותר. הכרתי את בן ציון תומר בחייו, המחזה שלו "ילדי הצל" היה בנעורי מן החוויות המרגשות ביותר. וכדי שלא יטרח מי שיגיע לכאן, נעלה את פרי רוחו היוצרת של בן ציון תומר עליו השלום, ללמדנו כי הכול חי כל עוד נזכור ונוקיר אותו. הנה השיר "נוסח" בנוסח המלא.
        http://www.mkm-haifa.co.il/schools/hogim/subjects/safrut/sifrut/limodim/nosah/nosah.htm

        • לענת,

          תודה על הלינק, ועל השיר.

          בשעתו לימדתי את "ילדי הצל", בבית ספר תיכון, אבל השיר פשוט איכשהו דבק בי, מכיוון שהוא משדר כל כך הרבה אהבה של בן לאב. עוד אשוב ואעיין בו. אגב, איך זה שאת מכירה את כולם? הה? אני מקנאה בך. כל שם שאני מזכירה – הכרת. אולי אתיישב עם גיורא לשם בקפה "תמר" ואמשיך להכיר. היום חלק אני מכירה – אבל את? מרשים ביותר.

          ענת יקרה, זהו אינו סיפור חיי – הוא יותר סיפור חיי אבי כמו שבת חווה אותו מן הצד. חלק ממנו מסופר בקלטת ביד ושם, חלק ראיתי את הבכי על האח, אבא שהערצתי יושב ובוכה על אחיו המת ואת הגעגועים. אני חשה אצל אבי תחושה של בדידות כל כך חזקה בשל שאבד את המשפחה, למרות שלא היה בודד.

          מסלול חיי היה שונה, ענת, אני הייתי המורדת, המכשיפה, או אם תרצי, קצת השרוטה, כאשר השתחררתי מכל השמרנות שהטמיעה בי המשפחה הזאת – עשיתי מה בראש שלי – פשוט ככה. ואם אני מורדת, אז אני לא הילדה הטובה מן הבית, וזהו יותר סיפור חיי. את רואה?

          אם החיים הם קצרים? אני לא יודעת, הספקתי די הרבה, אבל תמיד אפשר להספיק יותר או פחות.

          רציתי לשלוח לך דף כתוב בענייני מגדר למייל. אכתוב לך אישית את המייל שלי.

          שלך
          חוה

          • בוקר טוב, חוה, ושבת שלום. בסוף תגובתי זו אצרף לינק לפוסט מוקדם שלי ובו סקירה על ספר נפלא – "הקוראת המלכותית" מאת אלן בנט. אם תקראי את הספר הזה תביני למה נמנעתי תמיד מההתרועעות חברתית עם סופרים – כלומר, בתי קפה הם לא הדרך להתרשם ולהתפעל ולהתעשר מהם. היכרותי הנרחבת רבים מיוצרי ישראל אכן קיימת אך הודות לכך שמאז שחרורי מצבא הגנה לישראל בהיותי בת עשרים פעלתי כמעט בכל ערוצי העשייה הספרותית. אם תקראי את הרזומה שלי המצורף לבלוג תראי זאת. עד שעייפתי מהכול מלבד היצירה ועריכה שהיא לפי שעה מקור פרנסה וגם שליחות מה לטובת הזולת. עשיתי הכול בתחום הספרות, למעט מה שאת פעלת בו – הוראה. וגם זה לא לגמרי מדויק. ערב גירושי החלטתי להשתלם בהוראה כ"פרנסה בטוחה". נרשמתי למסלול תעודת הוראה באוניברסיטה, ועוד לפני שהתחלתי ללמוד באורח נס קיבלה אותי נילי פלומין כרמל אשתו של נתן יונתן ללמד ספרות ב"תיכון חדש" שבו אני למדתי – ללמד ספרות כיתות י',י"א, י"ב כולל הכנה לבגרות. נדמה לי שאני המורה היחידה בארץ שהעזה בשיא הנואשות והחוצפה ו"חוסר הבגרות" להתייצב כעבור חודש בחדרה של המנהלת שהיתה אי אז מורה שלי – ולהודיע על פרישה לאלתר. ידעתי כי אני מבריזה בענק, אבל לא יכולתי עוד. נפשי בהחלט היתה בכפי. לעמוד מול שלושים פלוס תלמידים שחלקם יושבים ללא בושה עם אוזניות על אוזניהם ולא רק לללמדם יצירות אלא לשכנעם לאהוב ספרות – לכך דרושים עצבי ברזל ובעיקר אוטוריטה שחסרה לי. אז כן חוה אני מצדיעה לך בכנות וברצינות על פועלך במישור ספרותי זה. ולגבי סיפור חיינו הוא בהחלט ולפעמים למצער שואב אל חוט שדרתו חומרי חיים של אחרים. ואחרון אחרון, בהחלט כתבי למייל הפרטי שלי את כתובתך. זה מכבר היא היתה רצויה לי והתביישתי לבקש. ועכשיו הנה הלינק לספר המומלץ כדי ליהנות וגם להבין למה לא כדאי להכיר סופרים באירועים חברתיים.
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16679&blogID=305

          • לענת היקרה,

            כל תגובה שלך היא כל כך יפה ונוגעת ישר ברגשותי. את צודקת, היתה תקופה שהייתי יושבת בימי שישי בבית הסופר, כאשר עוד היה שם בית קפה הומה מאדם, והאמת גם אני לא מצאתי עניין רב, לא ברעש, לא בהמולה ולא בשיחות והייתי יוצאת אחר- הצהריים די מרוקנת. את העניין שלי באמת מצאתי בין דפי הספרים או הדפים.

            היה לי ידיד שאמר פעם שהדפים מגרים אותי, כאשר הייתי בלהט העשייה. שכן אחרי ההוראה – שבסוף היתה קשה מנשוא – כתבתי לאנשים עבודות, או בלשון יפה יותר סייעתי להם בהגשת עבודות לרבות תרגומים. היה בכך הרבה סיפור מכיוון שהגעתי לתחומי ידע רבים.

            אבל לא זה מה שרציתי לומר, השם קורדליה שלח אותי מיד לשיר קורנליה של יונה וולך, שקצת מתחבר אל שיריך והרשי לי להביאו:

            באמצע הלילה השד
            הופיע ואמר לקורנליה
            שחסרת יזמה ומכרחה
            קורנליה והשד הלכו
            באמצע הלילה לקטף סרפדים
            השד התעייף ופרש
            לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה
            אפשר היה לחשב ממש
            שקורנליה שדה אדמה
            בבקר האנשים עשו לה
            כי הם חשבו שקורנליה שדה אדמה
            וקורנליה לא ידעה
            תמיד היא חשבה שעושים לה
            כי היא קורנליה"

            תת ההכרה נפתחת כמו מניפה, עמ' 11

            ואגב שיריך הקודם, אני פעם כתבתי, כל מה שעשיתי, טוב או רע, תמיד פרשו לרע.

            וגם קורנליה כמטאפורה, לפי הסטיראוטיפ היא אולי חסרת יזמה – אבל היא לא
            ועושים לה, כי היא קורנליה

            ולא המלך הנרי השמיני למשל.

            שלך, בהמון חיבה.

            כמובן שיש לי הרבה עוד להגיד, אבל כאן אעצור. מזדהה עם דבריך.

            חוה

  8. טובה גרטנר

    היי ענת
    הייתי סקרנית לדבר השני שהשפיע, חזק… בכלל הסימני דרך בחיים הם מקום למחשבה עמוק.
    הלפני ןאחרי בחיים שלנן.
    להתראות טובה

    • החיים הם כמו סיפור מתח, וכך גם הסיפורים על החיים, וכנ"ל בניית הפוסטים. הרגשתי שאת סקרנית, טובה (סמיילי). ומי שלומד להקשיב למתחת לפני השטח של המציאות הנגלית כולל פרידות מיתות והיכרויות משמעותיות קולט שאין מקריות. הכול בכוונת מכוון ובתזמון המדויק. עלינו באמת רק להבין באינטליגנציה הרגשית מה בין הלפני לאחרי בתוך המסע הזה. שבת שלום טובה, ולהתראות בפוסט הבא שלי/שלך

  9. מאד מרגש ענת

  10. התגובה החשובה של יעל ישראל לא נקלטה בדרך הישר, הגיעה למייל, ומכאן היא תעלה.

    "נזכרתי כאן באבא מהרומן שלך "חובה לבוא בלבוש אלגנטי". האבא ההוא, והאב הזה, הגוסס. איזה ניגוד.
    עצוב עצוב עצוב"

    • יעלה, אני לא מהיוצרים עתירי הדמיון שבודים עולם שלם בלי רגליים איתנות באוטוביוגרפיה שלהם. מחלבי ומדמי ומחיי הפרטיים אני שואבת את עיקר חומרי. אבל להפוך זאת לאמנות – זוהי מלאכה קשה ביותר, דווקא משום שזה אוטוביוגרפי. ברומן חובה לבוא בלבוש אלגנטי הייתי משוכנעת שיצרתי שם דמות אבא דומה לזו שאני חוויתי. ומה קרה? הגולם קם על יוצרו. כל מי שקרא את הרומן אמר שהאבא הוא הדמות הכי סימפטית. האמת הייתי די המומה. איך זה קרה? תיקון אמנותי. כנראה זאת התשובה. וכן זה מכבר חשבתי שמעשה האמנות הוא לא תרפיה ליוצר אלא קטרזיס קודם כול בשבילו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט