בננות - בלוגים / / אילוף – השיר ששינה את חיי
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

אילוף – השיר ששינה את חיי

 

אני לא יודעת האם יש שירים ששינו את חיי קוראיהם. אני יודעת שיש שירים – לפחות שניים – שעצם כתיבתם שינתה את חיי, הביאה עלי אירועים שהלב ניבא ולא יכול היה למנוע. האחד יפורסם בפוסט הזה. הוא נכתב לאחר שש שנות נישואים טובים, ללא שום מריבה אחת (יהיו שיאמרו, ובצדק, שזוהי אחת הסיבות לפירוק – אי יכולת "לריב", לבטא כעסים כשיש, להתמודד איתם מתוך הבנה וקבלה ומחילה ויכולת להמשיך הלאה טיפה אחרת). בשש השנים הללו ילדתי שתי בנות לתפארת מדינת ישראל וטיפחתי עם בעלי דאז בית לא רע למראית עין. אך בכל שש השנים הללו לא כתבתי ולו שיר אחד. ואז פרץ מתוכי געש. במשך חודש ימים כתבתי ספר שירים שייקרא לימים "עובדת אלילים". חמותי לשעבר עליה השלום אמרה כשקראה את הספר, "עם ספר כזה אי אפשר להמשיך נישואים". אני לא יודעת מה היה בו בספר ההוא שבגינו היא חזתה זאת. הרי לא אחת יטענו יוצרים ובני זוגם שהיצירה היא ערוץ וינטלציה לא רע בכלל. נהפוך הוא. אז הנה השיר הראשון שהוליד הגעש ההוא שבעקבותיו התגרשתי. השיר מופיע גם בספר "עירומה על גב סוס במונגוליה", והוא תורגם עתה לאנגלית בידי זיוית האוזר. אשמח אם מי מקוראי שירה אנגלית המבקר במטע הבננות יחווה דעתו על השיר בשפה האנגלית – לאו דווקא מתוך השוואה למקור, כי אם לעצמו. זהו בשבילי קנה המידה לעמידתו של שיר איתן על מכונו.

 

 

אילוף

 

 

אֲנַחְנוּ נָשִׁים מַכּוֹת, בּוֹעֲטוֹת וּמוֹרְטוֹת שֵׂעָר. לִפְעָמִים

גַּם לְעַצְמֵנוּ, אֲבָל רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ,

אַתֶּן מְשֻׁגָּעוֹת. אֲנַחְנוּ כּוֹרְתוֹת רָאשִׁים וּמְשַׁסְּפוֹת

גְּרוֹנוֹת וְשׁוֹטְפוֹת רְצָפוֹת וּמְדִיחוֹת כֵּלִים וּמְכַבְּסוֹת

וּמְגַהֲצוֹת וּמְגַדְּלוֹת יְלָדִים לִהְיוֹת גְּבָרִים, שֶׁיָּקוּמוּ

עָלֵינוּ וְיִנְטְרוּ וְיִבְגְּדוּ וְיִנְטְשׁוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת,

וּבְלִי הֲנָחוֹת אוֹ הִתְחַשְּׁבוּת בְּמַה שֶּׁהָיָה לִפְנֵי

שֶׁנִּכְבַּשְׁנוּ וְהִתְמַסַּרְנוּ עַד כְּלוֹת לַחֲלוֹמֵנוּ הָעַתִּיק

לִהְיוֹת נֶאֱהָבוֹת וְנֶחְשָׁקוֹת בַּחֲלוֹמוֹתֵינוּ הַצְּחִיחִים

מִקִּרְבָה בֵּין הַמִּינִים.

אֻלַּפְנוּ לָשֵׂאת וְלָתֵת לָהֶם אֶת כֹּחֵנוּ, לְהָפְכָם לְסָרִיסִים

בְּלִי יֻמְרוֹת שְׁלִיטָה וְהִשְׁתַּלְּטוּת עָלֵינוּ.

מִי הָיִינוּ וּמָה אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת עוֹד לְעוֹלֵל שֶׁלֹּא עוֹלַלְנוּ.

נָשִׁים אֲיֻמּוֹת וּמְאַמְלְלוֹת בְּעִקָּר אֶת עַצְמָן,

שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְהַעֲנִיק כִּמְעַט דָּבָר לְעַצְמָן

אַחֲרֵי מַה שֶּׁעָשִׂינוּ לְמַעַן הַמִּינִים וְהַמִּין

שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כִּמְעַט מְאוּם לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ גְּבָרִים

שֶׁבַּגְּבָרִים בְּעָמָל, בְּיֶזַע וּבִדְמָעוֹת, בְּעִקָּר שֶׁלָּנוּ.

לַשָּׁוְא הָיִינוּ נָשִׁים מַכּוֹת, בּוֹעֲטוֹת וּמוֹרְטוֹת שֵׂעָר.

מָה עוֹד יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת בַּכֹּחַ שֶׁנִּתַּן לָנוּ עַד כְּלוֹת כֹּחֵנוּ,

אַחֲרֵי שֶׁהָיִינוּ נָשִׁים נִפְלָאוֹת וּמְסוּרוֹת וּמִתְמַסְּרוֹת

בְּקַלּוּת רַבָּה מִכְּדֵי לִכְבֹּש אֶת הַלְּבָבוֹת לִצְמִיתוּת.

 

 

Taming – Anat Levit

We are abusing women, kicking and pulling hair.

Sometimes to ourselves too, but only rarely, so they don’t say-

 you’re crazy. We also chop off heads and slash throats

and wash floors and wash the dishes and do the washing

and ironing and raise children to be men, who would stand

over us and bear a grudge and hate and betray and abandon us

without any remorse or consideration

of what there’s been before we were conquered

and devoted ourselves completely to our ancient dream

of being loved and desired in our barren dream,

empty of real feelings of closeness between the sexes.

We were trained to carry and give them our power,

 to turn them into eunuchs

without pretentious control and overtaking us.

Who have we been and what else can we

cause that we haven’t already.

Unbearable women, who make themselves, mainly, miserable,

who can’t grant themselves hardly anything after what we’ve done

for the sexes and the sex, which is worth next to nothing

after we’ve become the manliest of men in labour and sweat

and tears, ours mainly.

we were abusing women in vain, kicking and pulling hair.

What else could we have done with the power that was given to us

to the end of our forces, after we’d been wonderful,  amazing, devoted women,

giving in too easily to conquer hearts forever.

 

 

 

Translation: Zivit Hauser

 

 

46 תגובות

  1. הי ענת, קשה לי השיר שלך:)

    • סיגל מאז שכתבתי אותו, כמו עוד שירים באותו פרץ – כשאני מבקשת לשתף בו אני מוסיפה משפט פרוזאי – "מקווה שלא תזדהו"…

      • 🙂
        עוד שיר שלא כתבתי… בו מצאתי הזדהות
        http://www.youtube.com/watch?v=H7iw2ORqERo
        הן עם המוען והן עם הנמען.

        ועדיין ענת יקרה עבודות הבית הן אחת העבודות האהובות עלי שכן בהן אני בעצם בכלל בפגישה חשובה עם עצמי במחשבות שלי שבהן אני קרובה אל הגוף שלי ותנועתו וגם אם הפמניזם היה הופך את הגלגל ומעביר את התפקידים האלה אל הגברים הייתי נאבקת להחזיר אותם אלי.ומי יודע…אולי אני מאולפת באופן מושלם. ולגבי התרגום, קראתי והוא מעביר את השיר מילה במילה מבחינת המילים אבל לא מעביר את צליל קולך ולדעתי צריך נגיעה יותר שירית תוך שימוש במילים יותר מתאימות להיות נוקב כשהוא נשמע באנגלית. (אגב המילה מאולף בתוך השיר תורגם למאומן, ומחמיץ לדעתי את רעיון האילוף, אבל את כבר מכירה אותי…אומרת רק מה שחושבת מבחינה תחושתית אישית בלבד).

        • וואו סיגל את לא יודעת כמה אני מקנאה בך על מה שכתבת. מאז בגרתי להיות סופר ווימן בעל כורחי, או מולטי סיסטם, אני מרגישה החמצת ההנאה בכל גזרות ונגזרות חיי. הלוואי והייתי מרגישה שדווקא בעת שטיפת כלים או תליית כביסה אני מחוברת לעצמי בשקט וברוגע. אני רצינית! ובאשר להערותייך לגבי התרגום – חיוני ביותר. תודה

        • האזנתי לשיר של מיכה שטרית בעצב רב. דינמיקת ההתפרקות איך שלא תסתכלי עליה – משני הצדדים קשה ביותר. ההשוואה בין נקודת הזינוק לבין מה שנשאר. מסמרים הבנתי. מהן הנוצות?

          • בחיי שאין מה לקנא בי, עד שאני עושה משהו, אם אני כבר עושה, זה חייב להיות מתוך אהבה ובחירה מוחלטת אז ראשית תארי לך איך הבית שלי נראה כשלא מתחשק לי לפגוש את עצמי:) ושנית אל תשכחי שכל אדם פוגש את עצמו בדרכים שונות ואצלך זה נראה שקורה חזק בכתיבה.
            ולגבי הנוצות…"מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה", זה ממקם את הנוצות שלא בגוף הציפור שאילו כן היו אלו נקראות כנפיים.

          • סיגל, עלית או העלית משהו מאוד מהותי. זה בדיוק העניין. הסזיפיות של ההכרח במעשה היומיומי של תחזוקת הבית היא ובעיקר היא שמונעת התחברות נכונה ונעימה ומעשירה ומםרה של ה"אני". זה בדיוק מה שאני נאבקת עליו שנים. לנשום נכון (לכך אייחד פוסט) – נשימה כסמבול לפעולת החיים הנכונה לבעל הפעולה. כשאת מרשה לעצמך לעשות דברים בקצב שלך ולא כנרדפת, אז את יכולה גם ליהנות! וכן אני יוצרת אך ורק מכורח פנימי, שום חובה חיצונית סביבתית. וכן שם כשאני כבר שם אני מרגישה שאני מתחברת הכי צפוף הכי צמוד הכי חשוף לגרעין הכי הכי עמוק שלי. ובאשר למיכה שטרית ושירו – הוא מתאר את השורה התחתונה מה נותר או לא נותר אחרי – בינו לבינה, אבל אין תיאור הנסיבות והסיבות, ואלו בדרך כלל הכי טריוויאליות תולדה של שגרה ועשיותיה, וכאן לכל אחד הצד שלו, איפה הוא פספס את ראיית בן בת זוגו. וכאשר מבקשים לתאר כל צד – אילו הצד היה רואה את הצד שכנד ממילא לא היתה התפרקות. והנוצות? הנוצות הרי מלכתחילה הן חלק מגוף הציפור. לכן לא כל כך הבנתי. הנוצות הן חלק מהמעוף. אם אין מעוף אז נותרות רק נוצות – כחלק תלוש.

  2. ענת יקרה מפתיעה ולא מפתיעה הזיקה שבין האמנות לחיים והאופנים בהם מחוללת הוויה אחת תנועות ותנודות מכוננות על הוויה אחרת. מי ומה מנבא את המציאות ואם ד.נ.א הפורענות או הבריאה המחודשת אינו מצוי כבר מלכתחילה באטום או במולקולת היותנו. מכל מקום השיר חזק בעיני ובועט ומורט ובקריאה ראשונית גם באנגלית. אבל יש לי גם הערה שחשבתי עליה כבר כשקראתי את השיר בספר, וההערה היא בגדר של פתיחת העניין להתבוננות מחודשת. מה שמטריד אותי הוא החלוקה הדיכוטומית לעולם גברי ולעולם נשי: הגברים בוגדים והנשים נבגדות, הגברים נוטשים והנשים ננטשות. איני יודע נתונים סטאטיסטיים, אבל בכל מקום שבו גבר בוגד הרי שהוא עשה זאת אם אשה.
    ואם מגיעה שעת הנטישה, הרי שיש גם גבר ננטש. כל זה אמור באשר להכללה – בעניין המקרה הפרטי אין לי ספק שאת נותנת ביטוי אותנטי וכואב לתחושתך. רק טוב

    • מוישלה, תגובותיך תמיד יקרות ערך מאוד לי (בלי הפליות כמובן…). אכן מוישלה יש דברים שהלב מרגיש הרבה לפני ההתרחשות, אך לא תמיד אנחנו נשמעים לו – וגם זה חלק מהצדקת הדרך. לי אישית אין ראיה טובה מכך – שתי בנותי, וכן התחושה הבסיסית שאגב עד היום אני מחזיקה בה – ככלות שבע עשרה שנות פירוד ממקור ההשראה לשיר, לא היה שום גבר עלי אדמות שהתאים לי לבנות איתו משפחה מאשר אותו הוא. וזה מתקשר אולי לעניין מהותי – עניין השליחים ייעודם ופג תוקפם!!!!! לעניין השני שהעלית – מה באשר לגברים. הצדק הסוציולוגי המוחלט איתך. אך אני משוכנעת שלא תהיה לך בעיה להסכים ששיר אינו מאמר… האחריות היא על זווית תקיפה אחת, כוחה וכמובן איכותה הפיוטית. אנא קבל את הצעתי לאמיר אור שהגיב ברוחך על בדרך לקולנוע. כתוב שיר קונטרה.

      • בעצם מוישלה, בהרהור עמוק נוסף ומתוך חיבתי העמוקה אליך – עדיף שלא יימצאו לך חומרים לשיר קונטרה. החיים יקרים מכל דבר שיר.

      • ענת, אילו רציתי לכתוב מאמר, לא הייתי מגיב לשירך זה, ייתכן והייתי משתמש בו כהדגמה. ההערה שלי פואטית ומהותית- עד כמה ההכללה משרתת את האמירה בשיר ובכלל כאיזה מחשבה שהשיר מעורר. ולא, בהחלט לא כתוב שיר קונטרה

  3. לי עברון-ועקנין

    שיר נהדר בעוצמת הרגש שקולחת במילים, במילים שמשנות משמעות ומזמנות מלים אחרות באופן אסוציאטיבי (למשל: לשאת ולתת).
    באנגלית פחות סוחף, לטעמי.
    ואני אוהבת את השימוש בלשון רבים כאן. וזה הזכיר לי שיר של קרלי סיימון, Them("הם", כלומר הגברים) שאפשר לשמוע דוגמית ממנו כאן (שיר מס' 3): http://www.amazon.com/Come-Upstairs-Carly-Simon/dp/B000002KLF

    • שמחה, לי, לשוב ולארח בצל קורתי את אבחנותייך המיטבות להרגיש את מיתרי. הערתך בדבר האנגלית חשובה ביותר. ניסיתי לשמוע את השיר שמאחורי הלינק ואיכשהו התבלבלתי שם, בינתיים.

      • הי ענת יקרה,

        ראיתי את השיר שלך עוד קודם ורציתי לענות או להגיב – אבל יש לי המון מה להגיד עליו, אז אני אנסה רק מעט קט.

        ראשית, לא לנו לעשות פסילוגיזציה, האם היצירה הביאה לגירושין, או האם עצם העובדה שלא רבתם הביאו לגירושין.

        למעשה, רב הנסתר על הנגלה ואנחנו לא באמת יודעים למה התרחשו הגירושין, כי אין לנו מספיק פרטים. כלומר אני מנסה לומר שכדי להבין דברים לעומק מבחינה פסיכולוגית צריך עוד לדעת כל כך הרבה דברים – שנכון למה שאני יודעת עליך, אין לי אפשרות לקשר בין התפרצות היצירה לבין הנישואין/הגירושין וכו/.

        אני באופן אישי כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שאתגרש. למה? היתה לי אינטואיציה כזאת, ואולי זאת היתה נבואה שהגשימה את עצמה. אבל הגיעו הדברים לכך שהיתי חייבת להתגרש וזהו.
        למה לא נשאתי שנית – זה כבר באמת עניין של בחירה. אגב, גם את עבודות הבית אני לא באמת סובלת. אה, ורציתי להגיד לך שכל הנזילו תוקנו והכל יבש, רק יש לי עוד קצת חול בפה.

        אבל, בלימודי המגדר קיימת אבחנה מאוד ברורה שלאישה מאוד קשה לשלב בין אהבה לבין יצירה וזה מופיע ככה
        אהבה/יצירה. הטענה היא שכל אחד מקצוות האיבר בניגוד הבינארי דורש כל כך הרבה הקרבה מצד האישה שבניגוד לגבר
        קשה מאוד אם בכלל לשלב ביניהם.

        ואדגים את דברי. גברים מאז ומתמיד יצאו למסעות והנשים חיכו בבית. כל סיפורי הומרוס מבוססים על כך, כלומר התפיסה הפטריארכלית הזאת קיימת עוד מאז ימי יוון שאז החלה התפיסה המטאפיזית – היינו הפילוסופית. זה תורגם במרוצת הדורות לכך שהאישה היא באמת בבית, גם לא התירו לה כל כך ללמוד כמו הגבר.

        הגבר, מאידך, יצא למסעות, למד, לחם, חשב, קידם את ההיסטוריה. האישה היתה על תקן האוהבת והמחכה. היא יכלה לחכות על המרפסת כמו רפונזל, היא יכלה להיות היפיפיה הנמה, או סינדרלה שעבדה בפרך במטבח עד שהאביר הלבן בא וגאל אותה מיסוריה.

        האהבה כלפי הגבר נתפסה כמשהו מאוד תובעני כך גם בספרים – האישה תמיד התאהבה בכל רמח איבריה.

        והיצירה – גם היא מאוד תובענית, מבחינה נפשית, מבחינת הדחף, הרצון ללמוד, והחשוב הצורך בעצמאות התודעה, הנשמה והאישיות – אותה עצמאות שאת מדגישה מידי פעם.

        טוב, יש עוד, אבל נתתי חומר למחשבה – לך ועבורך. השאלה באם היה קשר בין הדברים – לי אין מושג, את היא היודעת.

        אמשיך לכתוב גם על התמונות המהממות שמופיעות בשיר – גם בעברית וגם באנגלית
        אחר – כך.

        שלך
        חוה

        • חוה היקרה, תודה רבה מאוד על תגובתך המאירה שהיא גם כזו שמאפשרת לי להאיר דבר מה מהותי. לא, לא התגרשתי בגלל השירים, בגלל עצם מעשה היצירה – אלא משום שהם העלו מתוכי דברים שכנראה קשה היה לעבור עליהם לסדר היום. אגב, אני עצמי עד היום אפילו לא מבינה למה התגרשתי, אבל מרגישה דווקא משום כך – משום ה"אין סיבה והצדקה" במובנים הידועים, שהפרידה היתה בלתי נמנעת מטעמי שמים. כן עד כדי כך. כי לו למשל אני הייתי נשארת נשואה לאותו גבר, כל חיי שמנותבים בעיקר על ידי כוחות נפשיים היו אחרים מאלה שהיום. נפרדנו מבחינתי כי לא יכולנו לצמוח ביחד ובמקביל. זה הכול וכל השאר "תירוצים". ואגב, גם אני בדיוק כמוך חזיתי מההתחלה באופן אינטואיטיבי כמו צעקה פנימית שתהא פרידה אלא אם כן… אסכור את פי. כך אצלי. ידעתי שאם וכאשר אבטא את כעסי עלם החמודות ילך. אז סכרתי את פי אלא שאז נלאיתי כלכל ולא יכולתי לכל שנאסף בי וכשזה יצא – היתה הפתעה! מישהו הופתע, ובמקום להתמודד הפנה עורף, בדיוק כמו שחזיתי. אבל לא בגירושי עסקינן אלא בעיקר בשיר שבהחלט ביטא איזה שבר פנימי. וכתבת מדויק והארת בכך שציינת שאהבה ויצירה לא כל כך מסתדרות יחד. ולי חידשת. למה? כי הדגש בדרך כלל כשמציינים זאת הוא על ה"רומנטיקה" על הטוב באהבה שעומד בסתירת מה ליצירה שבסבל וברעב מקורה. והאצבע שלך הושמה על משהו מדויק – תובענות. היא שמקשה על יצירה ואהבה בו זמנית. והשיר הזה מבטא ולו לגבי דידי ובחיי שלי את התובענות המעשית שנגזרת מאהבה בעבור אשה. התובענות המעשית הזאת ל"צייד" ולתחזוקת המשפחה בעידן המודרני שבו המתחזקת גם נדרשת לקחת חלק במעשה הציד עצמו – במצב כזה אין כמעט סיכוי שאישה גם תיצור. כי מה נותר בערבו של יום מעבר ללהתמוטט על המיטה במותשות רב שכבתית מוחלטת.

          • היי ענת, רק לצורך הדיון שנוצר. גם גבר מקריב ולעיתים לא יוצר. לומר שרק אשה..

            אני רואה את אישי והאמיני לי שליבי יוצא אליו.אבל הייתה כאן בחירה שלו בחיי משפחה ויש לכך תוצאה.

            אני עוד מסוגלת לקום אחרי יום מתיש ובאישון לילה לכתוב שורה והוא מותש. כי הוא גם נקרע יותר. וזקוק ליותר ספייס כדי לזקק רעיון. וכמוהו כל כך הרבה גברים. גם הם חשים שמוטל עליהם עול מכביד.

            לא קל להיות גבר. קשה מאד להיות אשה.

            אבל באמת מה שחשוב זה דיאלוג בין בני – זוג. בעלי למשל, אמר לי מהתחלה שעלי לכתוב ולא להתעסק בשאר. ואז חשבתי שזה סוג של רצון לשתק, כי אני אוהבת להיות פעילה במגוון נושאים. ואז את מתבגרת ורואה שהוא צדק.

            זה מעניין איך החיים זורמים לכוונים בלתי צפויים .

            ושרק יהיה טוב לכולנו.החיים עצמם הם יצירה ענקית וארוגה.

            שבת- שלום.

          • בוקר טוב למשכימות הקום. אביטל תאמרי לבעלך שאני אוהבת אותו, ותאמרי לעצמך שזכית בענק. לא אביטל לא כל הגברים זהים וכנ"ל הנשים. ולא ארחיב. הרומן הקרב ובא שלי גם הוא עוסק בכך ומשום שזאת פרוזה יש לי שם אפשרות לבטא את פני הגבר השונות וכנגד את פני האישה לדורותיה מאז חוה אימנו והן לאו דווקא לטובה. החיים האנושיים הם אכן מעשה ארג מורכב ביותר. אבל מימי לא שמעתי על בעל שאמר לאשתו – עזבי הכול ובעיקר תיצרי. ענק! בעלי לשעבר למשל כשהתלוננתי או ביקשתי שעת פנאי ליצירה נהג לומר – כשתכתבי רב מכר הוא יאפשר לך שעת פנאי. ועוד אמר – ממילא העולם מסתדר גם בלעדי היצירה שלך. נו נו פתחת את סגור לבי, והמדובר בגבר שחי וגדל במשפחת יוצרים מפורסמת. קיוויתי לאחרת, ולא זכיתי. שבת שלום ורוב אור, ואני מחזקת את ידי בעלך – תיצרי אם יש בך דחף, כי גם מזה קל לברוח… וכן אביטל – עיקר העיקרים הפתיחות וההיפתחות לדיאלוג. קומוניקציה גלויה ואמיצה ומבינה ומכילה – בלעדיה אין כלום בין בני אדם, לא באמת.

  4. טובה גרטנר

    היי ענת
    מה שמענין שהשיר הזה שינה את חייך… האם גם היום את מזדהה איתו באותה מידה.
    אני מזדהה עם השיר… אבל פחות חושבת שזה שחור לבן…
    עלי יותר מאי פעם לא מבינה אותי, את הגברים מסביבי, יש לאנשים הילה, שרק לעיתים אני מצליחה להכנס … ולהבין למה? למה? ולפעמים, וזה לעיתים כשאני מגלה תזוזה קטנה בהסתכלות שלי… אני מאושרת…
    זה מאבק אין סופי. אתמול בעלי שאל אותי: נשאר תה?
    עניתי: מה עדין קשה לך לבקש…
    האמת שכו… עדין, אבל זה לא בגלל שלא אילפתי אותו… לא יודעת למה… הכי חשוב שאני מזהה את ההבדל, וזה מקרב אותי אל עצמי.
    בכל מקרה הנושא של השיר שלך מאוד חשוב בעיניי כי זה מעורר אותי לחשוב
    שבת שלום טובה

    • טובה הצחקת אותי עם ה-נשאר תה…. מדהים כמה הכול דומה – בגדול בגדול… אז הנה הראיה השיר נכתב לפני קרוב לעשרים שנה ומה שהיה הוא שיהיה בלא מעט הזדווגויות גבר-אישה. באשר אלי ולשאלתך, הכותרת היתה מעט פרובוקטיבית וכבר שמחתי להבהיר באחת התגובות הקודמות שלי – השיר לא שינה את חיי אלא ביטא פרץ אדיר שאמור היה בהחלט לשנות את חיי, אבל… הוא לא ממש שינה. כשתקראיאת הרומן שלי יומנה של אישה מודרנית שנכתב זה עתה תראי שלא ממש השתנו דברים שיצאו ממני והקשורים בגברים-נשים, התוסף ברומן שיש גם נשים אחרות…. והשינוי היחיד הוא כנראה – אילוף עצמנו לשים אטמי אוזניים כשאנחנו נשאלות – נגמר התה? אגב גם הבנות שלי מקפיצות לי את הפיוזים עם השאלה הזאת. אבל כשהתגרשתי אמרתי בלבי – לפחות מילד אחד אני פטורה… וכמובן שאני יודעת שזו נורמה שגורה להתייחס כך לעולל הגדול מכולם. ואין מה לעשות, כםי שבילדותי ובנעורי קינאתי בכל ילדה שראיתי את אביה מחבק אותה ומדבר אליה בקול רך, כך לימים ועד היום אני מקנאה במישהי שזכתה בגבר מסוג אחר. ויש!

      • ועוד דבר קטן אך מהותי חשוב לי להבהיר, גם לי ברור שהדברים במציאות הם לא שחור לבן. וזו הבעיה – המורבות שלהם! ויחד עם זאת, לא כל יצירה ובטח שיר קצר יריעה יכולים להקיף הכול. השיר אילוף הגיח כמעין צעקה! ובצעקה אין הרבה אקורדים.

        • הי ענת,

          אני רק השכמתי, ואני רואה איזה דיון יפה התפתח כאן. ועד כמה פתחת מקצת את סגור ליבך.

          אמרתי לך אתמול, שיש לי עוד הרבה מה לומר. רק אפתח אגב דבריה של אביטל שהתביעה לשוויון היום הכבידה אכן, גם הגבר, ואין שום מניעה שהאישה תהיה עזר כנגדו. –

          אבל, מה שאת מספרת על דבריו של בעלך הוא פשוט מזעזע. לפעמים כאשר אנחנו נמצאים בתוך משהו – אנחנו חושבות שככה צריך להיות, אבל את מתפלאת שצרחת? שצעקת עד צאת נשמתך. אני לא
          את פשוט היית נתונה לשלטון דכאני בטירוף, שכנראה בא לחזק את האגו של בעלך לשעבר, ושיירים מכך אפשר לראות עד היום כאשר הוא אומר, שרק בזכות העובדה שהתגרשת הפכת להיות לאשת חייל שיודעת לפתור בעיות.

          ענת, לא באתי לדון בך, אלא בנוסחאות מגדריות שהפכו כבר לנחלת אלו הרוצים לעסוק במעמד האישה או במעמד הגבר. איני רוצה לחדור לחלקת אלוהים הקטנה שלך – אבל, מימים ימימה נתפסו נישואין כחוזה כלכלי לכל דבר, לפיהם היתה גם האישה שפחת האהבה של הגבר, לרבות תחזוקת הבית.

          ברם, אולם, הרשיתי לעצמי להתבונן בגוגול ולבדוק מיהי ענת לויט.
          האמת, מאוד התרשמתי, אבל את עיני צדה תמונה אחת שלך בשיער קצר – את בטח מכירה אותה ואמרתי לעצמי, וואו מיהי האישה היפה הזאת, והנחתי שזאת היית את, ובכן לבוא ולומר לך שהעולם יסתדר גם בלי היצירה שלך – זוהי מניפולציה גברית מאוד מעליבה, שבעצם אומרת גם – אני הגבר בבית כאן, ואת האשה הקטנה.

          בקיצור ענת – זה כל כך צורם לי, זה כל כך מעליב שאני בכלל לא מבינה איך שתקת, ויותר מבינה למה צרחת. אצלי, דווקא בעלי לשעבר חיזק אצלי את הצורך ללמוד, הוא פינה לי מקום והיה גם חדר עבודה וגם סיימתי ב.א. והמשכתי למסטר.
          הבעיות היו אחרות לחלוטין, העדרות מן הבית לצורך קריירה, עלבונות בפומבי, פגיעה בתפקוד האימהי ושאר עניינים שמסתכמים לסחיטה רגשית אחת גדולה.
          אבל, היום אין הוא מעז, כי אני התחזקתי.

          לסיכום, חלק זה, כי עוד לא נגעתי בתמונות השיר.

          יקירתי, השירה שלך מאוד נשית ומאוד חזקה, וטוב שאת כותבת. את קיימת בזכות עצמך ולמענך וגם למען בנותייך, ואם את אשת ברזל ומתחזקת את הבית – זה רק בזכותך, את, לא בזכות בעל לשעבר, ולא בזכות גירושין או נישואין – אלא החוסן הנפשי שלך את עצמך והיכולות שלך.

          אין לאיש קרדיט על מה שאת מסוגלת – אלא רק לעצמך את, ובינתיים נראה לי שאת עושה עבודה נפלאה בין היתר מתוך שראיתי את ביתך, וגם הכתיבה המתוחכמת והחזקה שלך.

          סליחה שהארכתי
          שיח נשים
          חוה

          • קראתי את תגובתך חוה פעם ועוד פעם ושוב, והתחשק לי לבכות. בכי בשבילי הוא שפה. אני מודה לך על כל מילה, ועלי להודות שכל מילה מבחינה ומאבחנת שלך היא בינגו. ולא, לא תמיד שני הצדדים "לא בסדר". וכן, יש גברים אטו שמא אנשים שבלתי אפשרי להתמודד איתם ולהגיע לכדי קומוניקציה בריאה (פחות או יותר). ולמה לא צעקתי קודם? כתבת אתמול על האינטואיציה שהיתה לך ואני כתבתי הבוקר על שלי – ידעתי שכשאעמוד על שלי הוא יעזוב, וכשצעקתי לא היתה לי ברירה אלא לצעוק כי לא יכולתי עוד אחרת. ואסגיר עוד משהו – אשתו השנייה שאף היא סיפור שלא אסגירו כרגע, אמרה יום אחד לבתי הצעירה, "תגידי לאמך שתגיד לי תודה שלקחתי ממנה את אביך". ידעתי חוה אלוהים דיבר מגרונה. וכן, היא לא מפסיקה לצעוק… אני חוה מאז גירושי מאמינה באלוהים. זו מתנתי האדירה ביותר. שבת שלום, וברוכה את תמיד

          • לענת,

            כל מילה שכתבתי – התכוונתי אליה, ואולי כעת את מכירה אותי יותר. ואיך אני יודעת? גם באמצעות השפה. למדתי לקרוא, למדתי לשמוע, לא עמדתי מן הצד, זה לא היה תהליך קל.

            אבל את אמרת בעצם עוד משהו – אנשים אינם משתנים – ולכן מי שיודע הטוב ביותר מה טוב בשביל ענת – הוא רק ענת.

            תמיד, נשמה, תמיד תקשיבי רק לקול הפנימי שלך, גם כאשר את כותבת. תשאלי את עצמך תמיד "מה אני רוצה?" כי, כאשר תקשיבי לעצמך ולך יהיה טוב – יטב גם לכולם.

            שבת שלום, ומבורכת לך

            ועוד אבוא אל סיפך, כי אני מבקשת להתייחס גם אל מילות ותוכן השיר.
            חוה

  5. שיר חזק מאוד ענת, שמבטא את הטורנדו הפנימי.
    ואני לא באה לפרש את הפסיכולוגיה שלו או את האנשים הנוגעים כי אני מבינה פחות ופחות באנשים, זוגיות או מה שבניהם.
    אני אומרת מעצמי, שלא הרגשתי את עול המטלות הביתיות/נשיות כי זה תמיד היה לי זמן איכות עם עצמי. אולי בדומה למה שסיגל הביעה. זמן לסיכומים, הרהורים, ולפעמים אף צמחו רעיונות בין האסלה לכיור או בין החתלה לגיהוץ.
    הטורנדו קיים שם, בפנים מסיבות מחוללות אחרות.
    ואהבתי את הפוסט כולו, עם ההקדמה לשיר, בכנות שלו והעצמה.

    • לענת,

      הבטחתי לך שאוסיף מילים על השיר עצמו.
      אגב, המילה אילוף הכי מפורסמת בספרות שמופיעה באנגלית לקוחה מן הדיאלוג של הנסיך הקטן נדמה לי עם השועל. שמעתי אותו בזמנו בביצוע ג'ימס דין והמילה היא תיים – אמצא את האיות ואביא אותו.

      בתשובה גם למשה יצחקי וגם לך. מבחינים בהחלט בין שפה גברית לבין שפה נשית. אל נשכח שנשים במשך ההיסטוריה כמעט שלא כתבו. מי שכתב היו רק גברים. ולכן יש כאן בהחלט אבחנות סטטיסטיות וכאלה של מגדר. בכלל נשים לא הצביעו, ובמדינות ערב עד היום עוד כורתים לנשים את הדגדגן.

      ראיתי לא מזמן את הסרט פרח מדבר – ממליצה עליו על אישה ממדינות ערב שכורתים לה את הדגדגן ותופרים אותו חזק מידי עד שאינה יכולה לעשות את צרכיה. בסיכומו של הסרט היא מגיעה לעצרות בינלאומיות ומדברת על התופעה.

      אז שלא יגידו לי שיש שיוויון מוחלט או בכלל בין גברים לבין נשים. אנחנו עדיין נמצאים בתרבות פאטריארכלית, והאישה חייבת למצוא שפה משלה לכתוב את חייה.

      אחד הסמלים באמת שאת מביאה הוא זה של המכשפה, זו המורטת את שערותיה כמעט עד שיגעון שהיא גם מטאפורה לאישה – כאשר בעיני הגברים אין היא מובנת.

      אבל המכשפה, את יכולה במהלך עבודות הבית לנסות לדהור על מטאטא – (בצחוק), אין לי ספק שהדימויים האלה עולים מן התת-מודע הקולקטיבי, או המודע שלך, שהרי במאות של ימי הביניים ואילך, היו מתייגים נשים שלא נהגו לפי הנורמות החברתיות או כמכשפות, או כמשוגעות – גזר דינן היה לעלות על המוקד ולהישרף נוכח כל הקהילה.

      התופעה כמובן החלה באירופה ובהקשר דתי, או מיני ועבר לארה"ב. קיים מחזה מאוד מפורסם ומאוד מזעזע שנקרא המכשפות מסילם, לפיו הגברים בעיירה מוציאים את כל הנשים בהדרגה לשריפה במרכז העיירה – כולן הופכות להיות חשודות.
      גם הסיפור אות השני של הותרון, שבוצע בקולנוע על ידי דמי מור – מוציא את האישה שלא לקחה על עצמה את הפוריטניות הדתית, או התפקידים הנשיים לשריפה על המוקד.

      לרחל חלפי יש מחזור שלם של שירי מכשפות, שהוצאו להורג בשריפה על המוקד.

      גוליה קריסטבה מדברת על כך שאישה שלא נשאה ולא בחרה באהבה היו לה ברירות האחת היא באמת היצירה, השניה היא השגעון, והשלישית היא המנזר – כל הברירות כמובן קשות.
      לסימון דה בובואר שכתבה את המין השני כתבה ספר "אשה שבורה" ובו היא מספרת על אישה שבעלה בגד בה ועזב אותה והיא יוצאת מדעתה בהדרגה.

      ומה הסיבה באמת ענת – מכיוון שתקעו לאישה את הרעיון של האהבה. יתרה מכך האהבה הרומנטית. אישה בלי גבר כאילו לא שווה. וכל אלו מופיעים בשיר שלך. הכל למען האהבה, השיוויון בין המינים או הסקס.

      ומה אענה – אם את חופשייה בסקס – אז את מופקרת – אולי גם היום. אם את קשה להשגה אז את מנסה לצוד את הגבר, ועל האמירה שכל גבר בוגד עם אישה. גם הוא קשור שוב בחיפוש אחר האהבה של האישה שמאפשר אותה מכל כיוון להפוך להיות לסוג של קורבן.

      הגבר בוגד או מותר לו להינשא לכמה נשים – כן יש תרבויות כאלה כי הוא גבר. והאישה? היא כמובן אמורה להיות צנועה וחסודה.

      את יודעת ענת, כמה נשים חברות שלי נתקע להם הרעיון של ההתאהבות. וכמה מהן הרסו את החיים שלהן, נשברו בגלל גברים – אבל זה לא רק הגבר, זה הרעיון של האהבה האולטימטיבית.

      טוב, אעצור כאן, רציתי רק להדגיש, כי מעבר לנועם מרגישים את הכעס, גם דרך הדימויים, ודרך ההתפתחות המואצת של השיר.

      אבל יחד עם הכעס, יש בשיר הרבה כנות, המון, ונשיות, והמקום של הנשמה כמו שביתך אומרת ממנו נכתב השיר, כל אלו והשפה הנוקבת בה את נוקטת נותנים לשיר את עצמתו.

      חוה

      • לענת,

        בדקתי – המילה היא tame כך גם מאייתים את זה והיא באמת באה לידי שימוש במונולוג של השועל אל הנסיך הקטן שעוזב אותו.

        השכמה נעימה
        חוה

        • חוה הנה השכמתי ושוב אל כל מילה שלך. אם אני זוכרת נכון, באותו פרק בנסיך הקטן שמתייחס לאינטראקציה בין השועל לנסיך הקטן נאמר שעל מנת לאלף את השועל שלא יפגע , שיאהב, צריך להתקרב אליו לאט לאט כדי להרגילו למגע, לקרבה, לכך שלא יטרוף. נאמר תמיד שהגבר אמור לחזר אחר האשה, ולא כך הוא. בעצם האישה היא זו שעליה משימת בניית הקרבה, יצירת האינטימיות וכן לקשור את הגבר כך שלא יעזוב. וכן מוצע לה עוד להיות מניפולטיבית במעשיה. בין אם ההצעה במפורש או במובלע. האשה היא בעצם שצדה את הגבר ולא להפך. היא עושה לו עיניים, היא עושה כל מיני דברים שנועדו למשוך אותו, ואז עליה בנוסף לכל גם לגרום לו להישאר. וכמה זה קשה. ובעצם בשביל מה? בקיצור, חוה, מתחת לכל שכתבת מסתתרת בעצם אמירה שאני חשה אותה בעליל – איך שלא נסתכל על זה מתחת לפני השטח מה שהיה הוא שיהיה בין גברים לנשים, בתת ההכרה, בתת המודע, כי גם אם היום לכאורה יש יותר שוויון בין גברים לנשים – אני רואה את בנותי עם חבריהן – וגם אם הדברים לא נאמרים במפורש, הבנות שלי וחברותיהן מנהלות עדיין דיאלוג עם הנכון והלא נכון, הרצוי והלא רצוי, בחייהן גם בעתיד. עניינים שאין לי ספק שלא מעניינים גברים. למשל בתי תמר עסוקה לא אחת באיך הקריירה שלה משפיעה/תשפיע על הזוגיות שלה, איך היא תוכל גם וגם, וכנ"ל דנה הצעירה אך מעט. ועצם ההתדיינות הזאת – ולא חשוב תוצאותיה בשטח מלמדת שמה שהיה הוא שיהא, ושמדובר במאבק פנימי של נשים ונשים בלבד לדורותיהן. ושוב באשר ליומנה של אישה מודרנית, ואוו, לא חשבתי על זה במודע כפי שאת הצגת זאת הבוקר – אבל אכן הכינוי הכי שגור בספר הזה שיראה אור בספטמבר הוא – מכשפה לדורותיה ולסוגיה, כי אכן יש כל מיני. יש מכשפה רעה ויש מכשפה שהיא שיא הנשיות. והעיקר שיש זהות לאישה שלא קל להיפרד ממנה, ואני בספק אם אי פעם באמת ניפרד באמת כדי להיות משוחררות באמת כמו גברים שבגברים.

          • ועוד דבר מהותי ומעניין. הזכרת חוה את מוישלה. שלושה ימים לאחר פרסום הפוסט ואף בנן מלבד מוישלה לא הגיב. רק בננות. מעניין מאוד. אגב, כשהשיר פורסם לראשונה בספר עובדת אלילים שכולו היה ברוח זו, הייתי משוכנעת שהספר ידבר בעיקר לנשים ויעורר אותן לרוח חיובית מזדהה עם רוח השירים, ואז דווקא הופתעתי ביותר. הספר זכה למשוב אוהד ביותר מצד… הגברים שבחבורת המבקרים. יורם ברונובסקי עליו השלום, יצחק לאור ועמוס לויתן שייבדלו לחיים ארוכים, וגבר נוסף שצוטט באוזני היה בעלה של בילי מוסקונה. גם הוא כבר לשעבר…

          • ענת יקרה,

            בוקר טוב לך, או צפרא טבא יקירתי,
            ואל תהיי כל כך פסימית על הבוקר – כי מילת המפתח היא מודעות. ברגע שיש לך מודעות, הרי שיש לך את יכולת הבחירה.
            הנה הבחירה או הדחף או הכישרון ליצור היא גם בחירה וגם דרך חיים, ובניגוד למה שטען בעלך, הרי שככל שאני מתוודעת ליצירה שלך ובמקביל ליופייך הפנימי וסביר להניח גם החיצוני, הרי שבכל אופן כתיבתך טובה בכל קנה מידה.

            כל שכתבתי מעוגן במחקרים. וחלילה אל ייפגע מוישלה מדברי. אני למדתי את הנושא גם כאשר עבדתי על ספרה של עמלייה כהנא כרמון וקראתי מחקרים חברתיים וספרותיים ובעיקר פסיכולוגיים.

            לימים כתבתי עבודה בנושא שיוויון הזדמנויות בעבודה עבור מישהו – מבחינה משפטית.

            אומר לך רק זאת, מה שאת מעלה נמצא במחקר כבר, יונה וולך כתבה על כך בשירים מצויינים כמו לוטה, קורדליה ועוד אחרים. ובכן, היכן ההתחלה – במקרא דווקא. האם את זוכרת את אסתר שנשלחה לפתות את המן הרשע. וושתי גורשה מן ההרמון בשל שלא צייתה ומה אומרת אסתר
            "אם נא מצאתי חן בעיניך" ורות המואביה גם היא עם בועז.
            ובכן הטענה היא שאת הגברים מלמדים עוד משחר ילדותם להילחם פנים אל פנים, לעמוד על שלהם, ואילו האישה היא מבקיעה דרכה כמו דרך נתיב מעיין מלמטה היא בוקעת למעלה, נאלצת להגיע אל הגבר ואל החיים דרך דרכים עקלקלות.

            ואת נגעת בדיוק בנקודה הזאת. המחקר המגדרי טוען שחובת ההוכחה לשינוי מוטלת על נשים, מכיוון שלגברים נוח המצב הזה.

            ואולם בעבודה במשפטים שכתבתי בדקתי את מעמד הזנות – הפריפריה – מול המרכז- מוקדי כוח, היינו נשים בפוליטיקה, נשים באקדמיה, ונשים בעמדות ניהול.

            האם את מנחשת מה היו מסקנותיי? האישה הישראלית היא זו שאינה משנה. היא רצה הביתה לילדים לעשות ביביסיטינג, או לבעל, או לחברות. מעטות גם אלו בפוליטיקה, כי ככה בינתיים יותר נוח.

            אבל, ויש כאן אבל מאוד גדול, מסלולי הקידום של האישה הרבה יותר איטיים וקשים מאשר אלו של הגברים. לילי רתוק שמתמחה בלימודי מגדר חכתה 15 שנים כדי להתמנות למרצה בכיר – למרות שמלאה אולמות בשיעוריה. כאשר שוחחתי עימה היא היתה עצבנית בטירוף (אוניברסיטת תל-אביב, אלא מה).

            יש הרבה מה ללמוד בנושא, אלא שמודעות מקנה את יכולת הבחירה. את עשית את הדרך, אני רק מעמידה את הראי, ואומרת את הדבר המנחם ביותר שאפשר
            מה שאת מרגישה, את לא לבד, וזה בסדר, כי כבר אבחנו את זה, כתבו את זה והמודעות הולכת וגדלה רק שדי לאט. לי באופן אישי צורת חשיבה כזאת מביאה הרבה מזור. ובאשר לביתך, יש נשים שמשלבות קריירה עם זוגיות כמו שוב נורית גלרון, אלונה קמחי, עדן הראל ואפילו בר רפאלי. עם הדרכה שלך, את יכולה להעביר לביתך את המסר שמגיע לה הטוב ביותר.

            וגם לך כמובן.
            ובאשר למונולוג הוא מקסים, הנסיך הקטן רוצה לעזוב והשועל מלין על כך שאולף כל הדיאלוג עניינו
            ידידות בין אנשים.

            שיהיה לך יום נפלא
            ואת לא לבד בתחושותיך
            חוה

    • בוקר טוב לוסי היקרה, הפלאי הוא שאותו דבר אלמנטרי שאת זכית בו לא כולן זוכות בו, והוא שמשנה את כל הסיפור. זמן איכות! לא שלנו עם ילדינו עם גברינו אלא עם עצמנו ועצמיותנו. וזהו הדבר ששיגע אותי שנים. הזמן הזה – זמן התייחדותנו עם עצמנו – הוא ורק הוא מאפשר לנו לנקות בכיף גם אסלות. ואם כבר באסלות עסקינן, הרי שבשיר הזה כל פירוט העשיות הוא מטאפורי. יש לי מדיח כלים כמעט מראשית נישואי. החבר הפרטי שלי המדיח הזה. אבל האחריות היא שם המשחק. גם אם אנחנו עושות מעת לעת, או כמו שסיגל ציינה – מתי שמתחשק – האחריות המולדת על עבודות משק הבית היא עול מקומם אפריורי. בראשית הפרץ "הפמיניסטי" שלי שאלתי את עצמי בקול גדול, כנראה גדול מדי, למה או מי אמר שבגלל שנולדתי אישה אני מכבסת תולה מגהצת מבשלת ומנקה טוב יותר מגבר, או שלשם כך וקודם כול לזאת נולדתי. אני רוצה להיות בן אדם, להיחשב בן אדם. מה שקרה בעידננו שנוסף למטלות אמי כעקרת בית נדרשתי בזמני הפנוי גם לקחת חלק בפרנסה ואם נשאר עוד פרור זמן – אזי לעשות את שבעצם לשמו יועדתי כאדם – ליצור!

      • לזה מסכימה ב 100%. ובכנות לא יודעת איך בן זוגי היה מגיב לו הצבתי סטנדרטים אחרים, שונים ממה שרגיל מ"הבית".
        בנתיבי חיי למדתי למצוא את עצמי, לדבר עם זאת הפנימית, במצבים של הכרח, של שעמום, של בדידות, של התרחשויות לא נעימות. היכולת לצאת בזמנים כאלה למחוזות אחרים, להתנתק…
        אבל זה עדיין לא אפשר יצירה (בפועל) אלא הכנה לקראת.
        עכשיו חושבת שזה מזכיר לי את ההצגה של חני ליבנה "תכתבי בגוף זכר"
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=224&itemID=11498#post11498

  6. מירי פליישר

    אכן שיר שנקרא כבזמן אמת
    זעקה של מי שנאלצה להיות גבר לזמן מה
    שמחה ענת שאת יכולה לחזור או שמא אומר יכולת בלשון עבר , לחזור להיות האישה הרכה המכילה והאוהבת שאת. צר לי שגם את הבנים שלנו את חושבת שאנחנו מגדלות להתעמר בנו, אני מקווה שבימים האלה אנחנו מגדלות בנים אחרים, כאלה שמודעים לצד הנשי שבם ואינם צריכים להתעלל לא באישה שלידם ולא בצד המודחק שבהם עצמם.
    יש בי אהבה אלייך. כנראה בגלל שבך יש אהבה אינסופית קסומה. בורכת וכנראה שבחיים האלה גם עברת ניקוי של הנשמה לקראת הנירוונה. מי צריך גלגולים אם אנחנו עוברים אותם בחיים האלה! פעם אנחנו כלבה נרצעת ופעם איילה נרדפת ולבסוף ובינתיים אישה ואימא וסופרת ומשוררת והימים יפים יותר כיום. לא מתפלאת שנשמה עדינה שכמוך מצאה את האל לאהבה ולנתינה ממנו ואליו ואל כולנו שלידך.
    שבת היום ואולי את מתרעמת שאני כותבת בה אבל דעי לך שבשבת נפשי פתוחה יותר ליפי העולם ולמנוחת המחשבה או שמא אומר לנקיונה.

    • מירי פליישר

      ועוד
      בתחילה כשקראתי את השיר הוא נראה לי לא עיכבי(עיקבי?) אבל כשקראתי בו שוב בשבת זו היפה(אצלינו, בארצות אחרות קור מקפיא,שיטפונות,יובש צורב) פתאום שמעתי את הצעקה
      ועכשיו חשבתי שכשאדם/אישה זקוק/ה לצעקה זוזה המקום שבו הוא/היא אינו מוצא את המילים ההגיוניות והסדורות. זהו שיר צעקה של מי שבולבלו עליה תכונותיה מרוב געגועים ונכונות לחיק אוהב ומבין, אכן אותו רגע בו עליה למרוט ולכרות ולהכרית את הקשר כדי לתת לעצמי האמיתי את מה שמגיע לו , אם לא מהצד השני , אז מתוכינו. אכן רגע של לידה של האם שבך לעצמך. ומי מאיתנו שבגר לא חש זאת בשלב מסויים בחייו,לא עוד מישהו מבחוץ, אנחנו הם כל העולמות ומאיתנו תצא הישועה לנו ולסביבתנו. בשבילי,האל או האלה שבי אבל בלי הגדרה מילולית,טוב בשבילי…:)

      0עיקבי)

      • חייבת להדגיש את תגובתך הנפלאה על ידי אנקדוטה קצרה שקשורה גם לתגובת חוה, הכול מתחבר שיגעון. חוה הזכירה את אחת הסופרות הכי נפלאות בעת העברית החדשה – עמליה כהנא כרמון. התגרשה כמוני מבעל חתיך לא נורמלי. אל נסתכל על הקנקן. בקיצור "ערב" גרושי פגשתי אותה באקרעי בפתח אולם צוותא. שאלה מה שלומי, אמרתי שפצחתי במסע של לידה מחדש ושאני מתגרשת. כך זה קרה, ממש בתחושה מיסטית חזקה מעין כמותה. ואז היא התקרבה קרוב קרוב ולחשה על אוזני – זה הכי טוב, להיולד מתוך עצמך! וזה גם זה היה הכוח והמפתח והמנטרה ללידה השנייה ואולי חשובה מהראשונה – אם כי בלעדי הראשונה לא תיתכן השנייה – הלידה מתוך רחמנו פנימה.

    • מירי, אני ממהרת להגיב כי העלית בי חיוך וזה הכי טוב שיש. ואת לא פורעת את השבת אצלי כי אני תופסת את השבת בדיוק כמוך – מנוחת הנפש וזהו! זהו היום שבו אני לומדת כבר שנים לזוז בדיוק אבל בדיוק על פי חשקי ורצונותי. לא מתנזרת במעישון וכל שאר החטאים הקבועים בדת, כי מבחינתי אין בינה לבין אהבת האלוהים שום דבר הכרחי. אהבת האל לימדה אותי את החשוב מכל בשבילי – אהבה חופשית ללא תנאי והתנייה. ולעניין מה שהעליתי בשיר, חייבים לזכור שזהו שיר ובשיר המילים מתגלגלות… נכון, זה יצא לי מניפסטי קמעה, כוללני קמעה, אבל זוהי זעקה. בלי ניואנסים, וכל התיאור הלכאורה פרוזאי הוא כלי פואטי. למה הכוונה? לא כל האמהות מגדלות בנים שיקומו על הבנות… וזו רק דוגמה. תכף אענה גם ללוסי בעניין שטיפת הכלים וכו'. ומחוץ לשיר, בחיי ולצערי השיר ותכניו עדיין בתוקף. האביר על הסוס עדיין משתהה משום מה. אולי כי אין הרבה, או שמא אני עצמי עדיין לא בשלה להכיל את הנס. שבת שלווה היא חובה כמקור אנרגיה נקייה לעוד שבוע, מירי האהובה. הא, ולמה הצחקת אותי? בעיקר בפירוט הגלגולים בחיינו אלה. גדול! וגם נכון. ולא אפרט את שמות החיות שאני עברתי ועוד אעבור. רק זאת שגם בשנים אלה הוכתרתי לא אחת גבר-גבר. מוותרת.

  7. מירי פליישר

    שלוש פעמים לחצת ענת זה בשביל ההדגשה !!!!!!!!!!!!!!!

  8. חייבת להדגיש את תגובתך הנפלאה על ידי אנקדוטה קצרה שקשורה גם לתגובת חוה, הכול מתחבר שיגעון. חוה הזכירה את אחת הסופרות הכי נפלאות בעת העברית החדשה – עמליה כהנא כרמון. התגרשה כמוני מבעל חתיך לא נורמלי. אל נסתכל על הקנקן. בקיצור "ערב" גרושי פגשתי אותה באקרעי בפתח אולם צוותא. שאלה מה שלומי, אמרתי שפצחתי במסע של לידה מחדש ושאני מתגרשת. כך זה קרה, ממש בתחושה מיסטית חזקה מעין כמותה. ואז היא התקרבה קרוב קרוב ולחשה על אוזני – זה הכי טוב, להיולד מתוך עצמך! וזה גם זה היה הכוח והמפתח והמנטרה ללידה השנייה ואולי חשובה מהראשונה – אם כי בלעדי הראשונה לא תיתכן השנייה – הלידה מתוך רחמנו פנימה.

  9. אבנר אריה שטראוס

    הי ענת , רציתי שתדעי שהייתי וקראתי לא פעם ,
    גם את התגובות .

    • אהלן אבנר,

      התעוררתי. הלכתי לישון בשמונה בבוקר, ועכשיו ממש נקרעתי מן המיטה.

      ולענת, בשעתו קראתי המון ראיונות עם עמליה כהנא כרמון, היא מאוד קדמה את כתיבת האישה בספרות העברית.

      ודימוי נוסף מאוד שכיח של האישה בשירה העברית הוא "בת יענה" מכיוון שהיא טומנת את הראש שלה בחול, בין הכותבות היא מאיה בז'ראנו. השירים מצחיקים.

      אבל אם את צורחת, אז זה כבר טוב, כי זאת המחאה וחוסר ההסכמה.

      בוקר טוב
      חוה

      • בוקר טוב חוה. אגלה עוד משהו על עמליה כהנא כרמון. בשנותי הצעירות אהבתי מאוד את סיפוריה והזדהיתי מאוד עם תפיסת העולם שהם מציגים. לימים באתי לראיין אותה והעזתי לומר – "עמליה, אני מקווה שלא תכעסי אם אומר שיצירתך כבר לא מעוררת בי הזדהות כבעבר." ואת תפיסת עולמה אפשר לתמצת בדימוי אחד שזכור לי עד היום – "אדם לאדם וו להיתלות עליו". ולא, עמליה לא כעסה, היא חייכה. ולמקרא התגובות לפוסט הזה הגעתי חוה למסקנה שאכן כפי שציינת התפתחותן של נשים לעבר עצמאות שלמה היא איטית מאוד. אולי כי המחיר מפחיד וכבד מדי. ועוד דבר אסגיר ואומר – לא פעם וגם היום אני יכולה לטעון שאני בהחלט מבינה את כל הגברים השובניסטים. נורא כיף ונוח להיות שוביניסט. למה לוותר? ואסגיר, כשפרץ ממני המרד הגדול, אמר בעלי לשעבר: אני לא השתניתי מאז תחילת נישואינו, את ענת הבטחה שלא קוימה… האמת, בכך הוא צדק.

        • הי ענת,

          אז אולי את הראיון שראיינת אותה אני שמרתי אצלי בבית, כי אספתי את הראיונות עימה, כדי להבין את עמדתה.

          ובקשר לבעלך לשעבר, בספר "למעלה במונטיפר" מופיעים שלושה סיפורים. הראשון "אני לא חרשת, אתה לא אילם" במרכזו אישה נכה, סיפור נוסף, מבוסס על המיתוס של סינדרלה, אלא שהנסיך היה קלפן שהסתבך בחובות, ולימים מכר את אהובתו כאתנן לנושיו. הסיפור מסופר כאשר האם מספרת לביתה על ההתנפצות של אהבה, כאשר היא מאושפזת בבית משוגעים. נוף השלג מטונימי לכפור שצובט את לב האישה כאשר היא מתפכחת. היא מעבירה לביתה את המסר, עד כמה מסוכנת היא האהבה לאישה. והסיפור השלישי מספר על אביר שלוקח בשבי אישה/ילדה הוא מתעלל בה למעלה במונטיפר ולימים בשל הקשר הסאדומאזוכיסטי והסימביוטי ביניהם, היא חותרת לעצמאות בהזדמנות היא בורחת מוותרת עליו והופכת לאשה עצמאית.

          הדימויים המרכזיים כפי שאת רואה מתארים את האישה כנכה, כמי שהשתגעה, או כמי שיוצאת מן השבי אל העצמאות. בכל הסיפורים עוברות הנשים תהליך התפכחות מאוד כואב.

          אל האישה הנכה מתייחסים כאילמת. מטפלים בה, ממלאים את כל צרכיה, אבל אין מדברים עימה, כאילו היתה חפץ או עץ או עציץ,

          ואני הייתי אומרת לבעלך, עדיף שתהיה אלם, כי עכשיו אני מדברת, ועוד איך מדברת.

          אגב, את הסיפורים הראשונים שלה לא אהבתי, לא הבנתי מה היא רוצה בכלל, כי את התואר השני עשיתי בכלל בספרות משווה/כללית.

          ועכשיו יקפצו ויגידו שוב היא מנפנפת בתארים שלה.
          אז פעם אחת ולתמיד, עשיתי המון ויתורים, לא נישאתי פעם שנייה למרות שיכלתי, עבדתי כמורה, גדלתי ילדים, רצתי בחום ובגשם לשיעורים ואחרי שבדקתי ערמות של מבחנים ישבתי בספריות ועבדתי עד השעות הקטנות של הלילה.

          הרווחתי את הידע שלי ביושר ובעמל כפי, אבל תמיד יהיו מן המצקצקים, והלא מפרגנים, שיתיזו מילים נגדי.

          את יודעת מה, אני מתעלמת, לא עונה, אבל אני באמת הייתי רוצה לראות הרבה נשים כמוני וכמוך שככה טרחו על החיים שלהם וככה השקיעו.

          ולך אני אומרת – זה היה קשה, אבל שווה.
          וגם בשבילך, הגירושין והכמיהה לעצמאות הנפשית הזאת להיות את בזכות עצמך ולא שההגדרה מי את תבוא באמצעות מישהו אחר.

          טוב, תם הנאום
          תתיחסי רק לחלק הראשון
          ואני מצטערת שאת מרי נפשי שפכתי, ככה על הדרך.

          חוה

          • ערב טוב חוה, נו אנחנו כבר ממש חברות לאורך כל היום. אני שמחה. הראיון שערכתי עם עמליה כהנא כרמון פורסם ב"משא" של עיתון דבר עליו השלום. משפטך, מוטב שתהיה אילם עכשיו אני אדבר. העלה בי חיוך ואסוציאציה – מי אמר אל מי את המשפט הזה בדיוק? נשיאנו המתהולל קצב אל כתבנו גדי סוקניק. מה היה אי אז ומה פסק הדין? אינני יכולה להסגיר הכול בסיפורי האישי והוא חשוב לנחלת הכלל כמשל בלבד – שילמנו מחיר לא קטן, חוה, אבל בהחלט משתלם. ולמה משתלם? כי לא יכולנו אחרת. ולגבי תארים וציונם קבח עם, אומר זאת חוה – שנים רבות לא העזתי אפילו להציג עצמי כיוצרת. חשבתי באמת שעלי להמתין עד שאזכה להיות רב מכר שיצדיק את הגדרת ייעודי ועיסוקי המהותי לי ביותר כאדם יוצר. עד שהבנתי – אם אין אני לי מי לי. וכן, אומרים הנחתום לא יעיד על עיסתו. יש פתגמים שהם מסרסים את האני – אם הנחתום יודע מהי עיסתו ואיש לא מכיר בפה מלא כי היא ראויה – נעיד אנחנו על עצמנו ללא בושה. עבדנו בשביל זה אכן יום ולילה ומי כמונו יודע מה אנחנו באמת שוות.

    • אבנר כשקראתי את תגובתך שמחתי בה ובך וחייכתי. מה זה – יפה שתיקה לחכמים?!

  10. גיורא פישר

    שבוע טוב ענת
    לפי מה שאת מתארת, אני חושב שהפער בין חיי היום יום הזורמים "בנחת" לבין השצף יורה הסלעים, הוא שהבהיר לחמותך את רעידת האדמה העומדת להתרחש.
    השיר מצוין ,מפחיד, ומעורר בי שאלות.
    שבוע טוב
    גיורא

    • גיורא כה שמחתי על שאהבת את השיר. ובאשר לאבחון, קראתי פעם ועוד פעם ושוב – והרגשתי שאתה פענחת לי חידה בת שבע-עשרה שנים, זו שקשורה בחמותי עליה השלום, שאגב נחשבת בישראל לסופרת. אולי גם בגלל זה היא ידעה שמילים שכאלה אינן יכולות להיות פיוט "מנותק מציאות".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט