שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אחד המחדלים הגדולים של מערכת החינוך העברית, לדורותיה אולי, קשור בחגנו זה הנחוג היום – חג מתן תורה. ואין הכוונה אך ורק לחגיגת עשרת הדיברות שירדו אלינו חקוקים על לוחות אבן שיכולים להחליף המוני קלסרים מעלי אבק בכל משרד עורך דין.
מדובר בתורה כולה, שניתנה לעם ישראל – כגיבור וכנוצֵר הנכס הרוחני-תרבותי, שאין לא היה ולא יהיה כמותו אולי בעולם כולו.
אולי במחדל החינוכי שאליו אני מכוונת ביום חגנו אשם קודם כול מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, מכוונות טובות בעיקרן. אך כוונות טובות מחד גיסא ומציאות תרבותית מאידך גיסא.
ועכשיו ללב העניין: מי מאיתנו לא למד את ספרי התנ"ך שוב ושוב החל מכיתה ב' (נדמה לי) ועד סיום התיכון?
ומי מאיתנו לא נרדם פה ושם ברוב שיעורי התנ"ך?
ומי מאיתנו תהה לא אחת בשביל מה לנו בכלל ללמוד את ספרי התורה הקדושה, הכתובה בשפה שהקשר בינה לבין שפת עבר המודרנית, המתפתחת לבקרים (נו, נניח) הוא קלוש ביותר?
עד כדי כך הגיעו פני הדברים שבשנים שבהן בנותי למדו תנ"ך נדמה היה להן שהן לומדות "סינית".
ובכך אשמה מערכת החינוך החילונית, חד וחלק, ובעיקר שליחיה המורים שלא השכילו להפיח רוח חיים ראויה בספרים אשר רוחם האלמותית תהיה בהם לעולם ועֵד כנכס אדיר – ובלבד שיימצא המפתח ההולם לפתחם כראוי להם ולקוראיהם.
אני עצמי חוויתי את המהפך התפיסתי הזה באשר לספר הספרים פעמיים בחיי – וזכיתי בענק במתנה לכל המשך חיי מעת הזכייה!
פעם אחת זכיתי במסגרת לימודי בתיכון חדש. היה זה מורי הנערץ מנחם סדן שלימד תנ"ך על כנפי הקריאה הפילוסופית. הייתי מחכה ממש עם סטופר לבבי-מוחי לשיעוריו – עד שקרס באמצע משחק כדורסל בחצר בית הספר ונפטר מיד מדום לב והוא בשנות הארבעים לחייו. וצר, צר היה לכל תלמידיו על אובדן אדם משכמו ומעלה שהפך את שיעורי התנ"ך מנוף להגות וחשיבה על הטבע האנושי בכללותו והבלתי משתנה בעיקרו.
הפעם השנייה שבה זכיתי בפרס אהבת התנ"ך הצדיקה בעיני את כל שנות לימודי באוניברסיטה בחוגי הספרות והפילוסופיה. רובן של שנים אלה לא רק שלא תרמו לי מי יודע מה, אלא אפילו הפריעו לאהבת הספרות וההגות שאיתה הגעתי מלאת חדווה אל שערי החוכמה.
פרופ' מאיר שטרנברג העביר שנים רבות קורס שאין לו אח ורע בעיני, וזאת במסגרת החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. שם הקורס הסימנריוני היה "יסודות הסיפור המקראי".
וממאיר עד מאיר המאיר לא זכיתי במפתחות שאין בלתם לפתוח את ספרי התנ"ך למיניהם עד היום ולעד חיי, ופשוט לקרוא את הפרקים כסיפורי מופת שאין כמותם.
מדובר בסיפורים שלא מעטים מהם גאוניים ממש. אין בהם ולו מילה אחת מיותרת לכנס תחת כנפי הסיפור האחד פיוט וחכמה אל זמנית ומתח ודרמה. הכול מצוי בסיפורי התנ"ך שלנו, ורובנו פשוט לא ידענו זאת ולא הרווחנו זאת – ואפילו להפך, גס לבנו בזאת.
וכל זאת בגלל מורים ש"לא ידעו את משה". פשוט כך.
משיעוריו של פרופ' שטרנברג נפרדתי כאמור עם מתנה לכל המשך חיי וקודם כול אלו היצירתיים. אלמלא מתנתו לא הייתי כותבת את ספרי "יומנה של אישה מודרנית" כפי שנכתב – ושם בין השאר הגיבורה נוגה שהיא מורה למקרא מבקשת להראות כיצד נשות המקרא "העתיקות" היו פמיניסטיות הרבה הרבה יותר מכל אחת מאיתנו הקרייריסטיות, הקורסות תחת עול חיינו המבורדקים.
אלמלא אהבתי הגדולה לשפת ספרי הקודש, שהוקנתה לי על ידי מורי ורבי פרופ' שטרנברג, לא היו שירי מאז ימי איתו נכתבים כפי שנכתבו.
הפוסט הזה בא אלי אתמול, עת קיבלתי במייל משלוח מעורכת שירי לאה שניר המשוררת, ובו שירת דבורה שהולחנה לאחרונה על ידי נורית הירש וזוכה כאן לתחייה מדהימה ביופייה בקולה של אסתר רדא.
ובטוחה אני שגם בעוד מאה שנה ואף יותר, אם נהיה עם עברי הקשור איכשהו לשפת מקורנו היפהפייה ורבת החכמה, יימצא מי שילחין את שירת דבורה כמעשה סימבולי לרלוונטיות של עיקר שירת קיומנו התרבותי שלעולם לא פסקה ולא תופסק.
ועכשיו מומלץ ללחוץ על הלינק ולהאזין ליופי בהתגלמותו ובשיאו – יופיינו שלנו.
https://www.youtube.com/watch?v=hXCRWFYYvpU
חג שמח