כל מי שהיה אי פעם סטודנט בוודאי יבין את משפטי הבא: יש מעט מאוד מרצים בחיינו שרוחם ונוכחותם מלוות אותנו עוד שנים לאחר שהרחקנו נדוד מאולמות ההרצאות הקטנים והגדולים.

בכל אופן, לכשעצמי אפשר למנות על כף יד אחת את מספר מרצי שהלכו איתי בתוכי לא מעט שנים – ופרופסור גוברין היא אחת מהם. לפני שנרשמתי לקורס הראשון בהנחייתה היו שהזהירו אותי כי דרך תלמודה היא לא אחת "ביד חזקה ובזרוע נטויה". ולא נבהלתי! הייתי תלמידה נחושה ללמוד באופן מועיל ויעיל עד מאוד תחת שרביטה של פרופ' גוברין ממיטב יצירות סופרינו – ברנר, שופמן, גנסין וברדיצ'בסקי – שאלמלא מרצתי זו אפשר מאוד שלא הייתי זוכה להכיר לעומק את מכמני ספרותם.

ועכשיו לפואנטה: תשאלו, מדוע דווקא החג הזה להבדיל מכל שאר חגי ישראל בשנים אחרות הוזמנתי לבית גוברין?

יען כי באחד משני הכרכים החדשים של פועלה, שעיקרו להסיר את "חרב השיכחה המאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית", היא מצאה את תלמידתה משכבר ראויה להיכלל במחקרה המקיף-המנציח בזכות שיר אחד שלי (שנכתב בשנותי הסטודנטיאליות העליזות, נכלל בספרי "בית של געגועים" וכעבור שנים גם בספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה").

אז מעל גבי סטטוס זה אני מודה לפרופ' נורית גוברין על כל שהעניקה לי במסלול חיי, שעיקרו ורובו אהבת הספרות; ושמחה אני "ליחצן" את שני הכרכים החדשים של "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", שראה אור בהוצאת גוונים, המבקשים לקרב את היצירה העברית לדורותיה אל כל קורא אוהב ספרות – לאו דווקא חוקר – לעורר בו סקרנות ועניין עמוקים לדון ולהתדיין עם עצמו ועם עוד אוהבי ספרות וספר שכמותו.

ולקינוח סטטוס זה אביא את השיר שהודות לו פרופ' גוברין בחרה "להנציחני":)

קֶבר מֶלח

 מוּטָב הָיָה לְאֵשֶׁת לוֹט לוּ לָמְדָה

לְהִפָּרֵד בְּכָבוֹד. רָאוּי הָיָה לִלְמֹד

לְכַבֵּד גַּם אֶת אֵשֶׁת לוֹט

שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד שֶׁלֹּא לְהַבִּיט לְאָחוֹר.

גַּעֲגוּעֶיהָ זָרְעוּ בָּהּ מֶלַח

שֶׁלֹּא הִצְמִיחַ לָהּ אֲפִלּוּ קֶבֶר

בֵּין הֶחֳרָבוֹת.