בננות - בלוגים / / רגע של "בורות" מוליד רגע של שוויון
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

רגע של "בורות" מוליד רגע של שוויון

איך רגע של "בורות" מוליד רגע של שוויון:

אמש שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה שסיקרה את ביקורה של שרת הבריאות יעל גרמן בדרום הארץ בעת מתן חיסוני הפוליו. המצלמה לכדה איש ביטחון, שלבושתו (או שמא לבושת הממשלות המחליפות פני שרים כגרביים) לא זיהה את כבוד השרה והתייחס אליה כאל אחת האדם על פי דרישות תפקידו. האמת, כל הכבוד לו! ולא משנה אם מאי מעורבות במתרחש בחלונות הגבוהים של מדינתנו הסואנת נבע הדבר.

 ונזכרתי בתקרית דומה שאירעה לי בראשית שנות העשרים שלי. במסגרת עבודותי המזדמנות הועסקתי כשומרת סף בקפיטריה המפוארת של בניין IBM שהתנשא אז על שמונה-עשרה קומותיו ברחוב ויצמן בתל אביב.

 תפקידי היה לעמוד בשער הקפיטריה, מול תור ארוך של רעבים, ולא לאפשר להם להיכנס לבּוּפֵה העשיר אלא אם כן תג עם תמונתם מתנוסס על חולצתם או על חגורת מכנסיהם. (אגב, שנים ארוכות אחרי זה היו כל עובדי החברה פוגשים אותי ברחבי ישראל ומזהים אותי בחיבה כפי שלא זיהו את רוב עמיתיהם למאותיהם).

  
באחד מימי הראשונים בתפקידי הנישא נעמד מולי אדם בוגר, מהודר ויפה תואר, בעל עיני תכלת שלא אשכח לעולם. כך גם לא אשכח את העובדה ששום תג לא נישא עליו. הבטתי בעיניו וביקשתי בחיוך אדיב שיביא בבקשה תג מזהה אם ברצונו לסעוד. בעוד האדון משיב לי בחיוך מתנצל ומתחיל לפנות לעצמו מקום לצאת מהתור ולמלא אחר הוראתי, קלטתי שהעומדים מאחוריו מצחקקים ומאותתים לי ביד שאין מדובר בכשאר האדם, כי אם ב…. מנכ"ל IBM שחפץ לרדת אל העם.

 בשניות זמן הנצח המביך שחלף קלטתי גם את הבוס הישיר שלי צורח אלי/עלי בלי קול מאחורי גבי ש"פנו דרך בא אורח מדרג על"… וכל הוראות הביצוע שחלו עלי מושבתות לפיכך באחת.
מאז ועד היום אני זוכרת בהערצה את דוד כהן זיכרונו לברכה, וכיצד עלה ללא אומר לקומה השמונה-עשרה וירד כנדרש עם תג!!!

 נ.ב. מאז ועד היום אני גם תוהה מה היה עלי אילו הפרתי את ההנחיות ואפשרתי למנכ"ל לחלוף על פני כך סתם… האם לא הייתה יכולה להיות זו עילה לפיטורי לאלתר? קושייה יאה לדיון בתחום הסוציולוגיה/פילוסופיה/פסיכולוגיה או סתם למי שלא יזכה בחירות מחשבה/החלטה עד ליל הסדר הבא…


בברכת כולנו שווי מעמד –  בפני או קודם כול האל –  יום נעים וקל ושבע וטעים.

 

3 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    רגע … רגע …
    האם הסוף, "קל ושבע וטעים" יש בזה רמז להמבורגר המלאכותי. המלכותי. החדש?

    ובנוגע לסיפור היפה שהבאת, אשיב בסיפור אחר.
    שלי.הם משפחה של טייקונים שבנו את עצמם מכלום(מאפס) אבל לא התרגלו לכך שהם עשירים. לפיכך לא מתנהגים בהתאם. אפילו ששועי הארץ וחברות ענק היו שוכרים משרדים בניין שלהם שמול שפת הים.
    נסעתי איתם פעם במרצדס עם הנהג הפרטי שלהם לבאר יעקב. עברנו על פני צריפין, וכל מיני מושבים שכולם מכירים את שמותיהם. מה זה המקום הזה? הם שאלו אותי. הם פשוט לא הכירו חלקים גדולים מהארץ.למרות שנולדו כאן. כי לוקחים אותם ומביאים אותם לאדמה כזו או אחרת. הם מודדים את האדמה במנותק מהסביבה (אולי זה סוד עושרם)
    יום אחד , לפני אחת הנסיעות האלה, שני האחים (מתוך כמה) הודיעו לי שהם רעבים והציעו לי להצטרף לארוחה במזנון של הבניין הענק שהיה שייך להם.
    הם כמובן נדחפו לראש התור בלי היסוסים ואני כמו כלבלב אחריהם. כולם הכירו אותם. בעל המזנון שידיו רעדו קצת, כי אף פעם לא ירדו לאכול אצלו, כירכר סביבם.
    הם הזמינו עוף צלוי עם אורז, אני הזמנתי קציצת עוף עם פירה.
    לאחר דקות של אכילה מהוססת , הם הפסיקו לאכול ונעצו בי מבט. הפסקתי גם אני לאכול ועשיתי כזאת תנועה עם הידיים של מה? (חשבתי אולי לעסתי בקול).
    תראה. אמר האח הגדול לצעיר יותר. תראה איך מרמלשטיין נהנה מהקציצה ולנו מה יש בצלחת? רק עוף קטן. מלא עצמות. הם הזיזו את הצלחת והפסיקו לאכול.
    פרצתי בצחוק. הייתי בטוח שזאת בדיחה (עדיין לא הכרתי אותם מספיק טוב) הם לא צחקו. פתאום הבנתי שהם מרגישים שסידרו אותם. וכל זאת בתוך בניין, ששוה מיליארד שקל (פחות או יותר) בתוך מזנון/קפיטריה ששיכת להם.

    זה לא משנה כמה אתה עשיר. אם נולדת עם הרגשה שדפקו אותך. לא משנה גם אם תגור בבית של זהב. תרגיש שהוא עשוי קרשים.

    • א. ראינו את אותו ערוץ באותה שעה. חשבתי קודם כול שהנה באים לקראת מסיונרי הטבעונות. הללויה. ובכיף אוכל המבורגר משובט ולא ממש מפרה שחוטה…
      ב. סיפור נפלא הבאת שמוסר ההשכל שלו ידוע אך טוב להזכירו יומיום ורצוי שיהיה טמון בבשרם של סיפורים רבים חינניים כשלך. האושר אינו בכיס של העשיר. אולי אגב דווקא להפך…

  2. תחתונים עליונים, עליונים תחתונים.
    אבל מין הסתם, כבר מילדות אנו מחפשים את חברת השווים יותר ומתקשים לצאת מזה.
    מצחיק.

השאר תגובה ל שמעון מרמלשטיין ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט