בננות - בלוגים / / היוצר/ת כנביא/ה מתוסכל/ת בהיכלות הספר
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

היוצר/ת כנביא/ה מתוסכל/ת בהיכלות הספר

 

מאז הכתה בי הכרת מהות דרך חיי כיוצרת קודם כול – זה קרה לי בהיותי חיילת גרועה בת תשע-עשרה – ידעתי כי בשבילי אמנות הכתיבה או הכתיבה האמנותית היא תחפושת בעיקרה ובמהותה: כלי מתוחכם ומענג להכלת מסרים אנושיים.

 כל ספר פרוזה שיצרתי וכמעט כל שיר שכתבתי נוצרו מהמקום הנפשי/מוחי הזה: רצון להעביר מסר קיומי.

 כשעבדתי שנים כעורכת בתוך בית ההוצאה לאור "ידיעות אחרונות", וראיתי איך כוכבים עולים ונופלים לבקרים, האמת הייתי די מתוסכלת מדרכי שלי. אלא שאז אימצתי בחום את הפסוק המקראי של הנביא ירמיהו המתוסכל: "ונלאיתי כלכל ולא אוכל". רק מן המקום הפנימי הזה – אמרתי לעצמי – יש טעם ליצור בימינו אלה.

 מן המקום הזה בדיוק כתבתי את ספרי "יומנה של אישה מודרנית".

 הבוקר התעוררתי אל מכתב שקיבלתי דרך האתר שלי, וזו לשונו:

שלום לך ענת,

ברשותך, אודה לך מאוד על שהסבת לי עונג רב בקריאת ספרך האחרון "יומנה של אשה מודרנית" [האמת לקחתי בספרייה במקרה].


השעה כעת 4 בלילה, ואני כבר מחצות יושב וקורא מרותק.
כתיבתך מוחשית ומעניינת (דברים כמו "סופת קתרינה", "אנטיגונה", "מושב בפנייה ימינה אחרי נתב"ג").

ולסיום, אם באמת יהיה לי הזמן, אקרא שוב את הספר כי זה עורר אצלי הרבה חשיבה על הקונפליקטים והאתגרים הלא פשוטים שלנו איש/אשה בעולם המודרני.

בי נשבעתי, לא המחמאות מילאו אותי אושר רגעי אלא תוכנה של הפסקה האחרונה במכתב היקר הזה שגם מילא אותי עצב עמוק.

 השמחה היא על המכתב כעדות לכך שהצלחתי במשימתי המכווננת. העצב הוא על שהמסרים שנטמנו בספרי ואשר למענם בעיקר הוא נוצר לא הופצו כראוי והתכלית שלשמה עמלתי לא הושגה – לא במלואה ואפילו לא מקצתה יחסית לתקוותי נטולת האגו.

 

 

 

8 תגובות

  1. רות בלומרט

    ועדיין מעודד ממש!
    בוקר טוב
    רות

    • את כבר מכירה אותי די כדי לדעת שאני אופטימית מלידתי… אך גם למדתי פיכחון מהו. משפטו של בולגקוב "כתבי יד לא נשרפים" לא היה כמדומני נכתב היום ודווקא היום אילו היה חי. דיקטטורה רוחנית לא אחת מלבה את אש היצירה הרבה יותר משעושה זאת האדישות הרוחנית.

  2. מזדהה עם כל מילה שלך ענתי ספרות שאינה נוגעת במהות איזו זכות קיום יש לה ?
    ואין כמו מכתבי קוראים כדי לחזק ולאשש הנחה זו
    אהבתי מה שכתבת מאוד בוקר טוב לך
    ויום נפלא והרבה הפתעות קריאה בדרך
    הנותנות כוח להמשיך הלאה וקדימה ולכתוב ולכתוב ולכתוב

    • אודה ואתוודה ששמחתי הפרטית הכי מהותית – וגם היא סוג של מסר…:) שאפשר ורצוי לחיות גם תקופות ארוכות בלי לכתוב – כוונתי לפרוזה בעיקר. כתיבת שיר אינה משעבדת חיים כיצירה רחבת היקף.

  3. כל כך מזדהה איתך עם כל מילה ,ענתי יקרה

    עפרה

    • לצערי, אני יודעת שאת מזדהה… אולי נתנחם בכך שגם ביאליק ירום הודו הזדהה לפני שכתב את שירו הנפלא "זריתי לרוח אנחתי"

  4. עם ראשית דברייך חייכתי כי גם אני הייתי חיילת גרועה. וגם אני, בת 19, מצאתי כי הכתיבה מעבירה מסרים. אבל אינני בטוחה כי מה שהוטמן בכתיבתך ובספרייך לא הופץ. מנסיון של רוב שנותי גיליתי, כי הרבה פעמים מה שנזרע ונטמן, זקוק לאינקובציה של כך וכך זמן, ולפתע הוא מתפרץ ועולה.

    • כשהייתי בת 19 גם הזיתי שאהיה יוצרת בתחום תיאטרון. שם הגורלות נחתכים הרבה יותר מהר:) ונכון אגב שבהיגיון הפנימי שלי אכן דרושה אינקובציה של שנים לחלחול מסרים ועוד שאר איכויות הטמונות ביצירת אמנות, אך ההיגיון הזה נעשה מדוכא בגלל אופי השעה שטבעה מזוהה לחלוטין עם המילה – שעה… וזו קצרה עד מאוד.

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט