שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אני רוצה לשתף את חברי באחד הפרקים הכי כואבים בחיי, מסיבה אחת: לא נטייה לחשפנות אישית, כי אם בקשת עצה או בעיקר מידע. זהו אולי הנושא הכי טעון ונורא בחיי הזוגיות המודרניים – קרי פירוקם.
ועכשיו לפרשה:
כשהכרתי את בעלי לשעבר, יובל שם אור, לפני 27 שנה, בעוונותי התאהבתי בו. כעבור שנה רציתי שנתחתן. יובל, אדריכל במקצועו, שהיה אז בן 35, הסכים לנישואין בתנאי אחד: שאבי עליו השלום ירכוש לנו דירה בלב תל אביב, ורצוי גם משרד. הטיעון: בלעדי דירה ומשרד יובל לא יוכל לתחזק את המשפחה לעתיד.
אבי סירב לרעיון המקומם, אך אמי שתחיה שידעה את נפש בתה האוהבת, לחצה על אבי ולבסוף נמצאה דירה בלב תל אביב שעלותה אז היתה 70 אלף דולר.
יובל, בן למשפחה מכובדת בישראל אך דלפון, לא הביא לקנייה ולו אגורה אחת.
אבי הוציא מחסכונותיו 30 אלף דולר, ועוד 20 אלף דולר באו ממכירת מכונית שהיתה אז בחזקתי ומהוצאת כל חסכונותי (הייתי אז בת 27 אך אדם עמל ומחושב).
20 אלף הדולר החסרים נלקחו כמשכנתא ל-20 שנה, שאותם הזוג הצעיר היה חייב לשלם שכם אל שכם.
ככלות שבע שנות נישואין טובים, ללא שום מריבה (!), הגברת ענת התפרצה פרץ תסכול של אישה "פמיניסטית" על מר יובל. הנ"ל הפנה באחת עורף, ובמהלך שנה טייל בין משרדו לביתו, מבלי לשתף את אשתו – קרי אותי – בכך שיש לו חברה (בת של חברים טובים שלנו – חיים וורדה נגיד...
יום אחד הודיע מר יובל שברצונו להתגרש. הוא אינו מוצא את הדרך חזרה למשפחתו. כך טען. הייתי תחת הלם מוחלט. ועכשיו נקדם את העלילה כדי להגיע לשיא לפני שתעזבו… כל ניסיון שלי להסיג את יובל מרעיון הגירושין (תוך שהוא מסתיר את קיום חברתו, ורדי נגיד), לא רק שעלו בתוהו כי אם גרמו למטח של איומים כלפי שאם לא אתן גט אסבול ממלחמת התשה שסופה מי ישורנה.
ביום מן הימים גם הודיע לי מר יובל כי פתח לי תיק ברבנות בטענה שאינני מקיימת חובותי כאישה (זאת בעוד שהאמת היתה הפוכה לחלוטין). לדבריו אז, אל לי להתרגש ממה שייכתב במכתב שאקבל מהרבנות שכן "נו הייתי חייב לשקר ברבנות, מה כבר יכולתי להגיד…"
בעצת חברה של יובל (לא הרומנטית) פניתי לעורכת דין שתייצג אותי. כיוון שכשנישאנו נרשמה הדירה שבה אני מתגוררת – זו שיובל לא שילם בעת רכישתה ולו אגורה – על שם שנינו, כי הרי העניין היה אהבה נצחית, אמרה עורכת הדין שעלי לחתום גם בגירושין כי רק חצי דירה שייכת לי.
חולשת נפש מטורפת! זה מה שגרם לי לחתום על מסמך גירושין שהפך אותי לבת ערובה במהלך שבע-עשרה השנים שחלפו מאז.
נותרתי לגדל את בנותי בדירה הזאת, כאשר מעבר לתשלום מזונות מינימלי לא זכינו בשום תמיכה מצד יובל. במילים פשוטות: שום חופשה לא נשא האדון בנטל, שום חג ומועד ואפילו פעמיים בשבוע ביקור-אב פחתו חיש קל לפעם אחת.
הטענה היתה כי לקיחת אב את ילדיו – על פי חוק – אינה חובה כי אם זכות!
עוד נכתב בחוזה כי במלאת לבתנו הצעירה 20 אביבים תועמד הדירה למכירה ושוויה יתחלק חצי בחצי.
אתמול קיבלתי מגרושי, ולא בפעם הראשונה, הודעה כי ברצונו למכור את הדירה או לחלקה לשניים ולהשכיר את חציה לטובת הפקת כסף למען שגשוג חייו…(בלשונו, מחצית הדירה הזאת היא קרן הפנסיה שלו).
זהו. סוף סיפור. ושאלתי היא האם מישהו מתמצא בנושא כה טעון או מכיר סמכות משפטית כלשהי שיכולה לסייע לי במאבק חיי כדי שלא יתממש בהם סיפור "כבשת הרש" או "הרצחת וגם ירשת"!!! שהרי בפועל מדובר בגבר ששילם על דירה סכום של 10 אלפים דולר במכסימום. גבר שפירק משפחה. גבר ששיקר במצח נחושה גם למוסדות רבניים ומכאן לבית המשפט האזרחי שבו נחתם חוזה הגירושין. גבר שאיים וניצל בלי בושה חולשת נפש של אישה במשבר חייה …
היי ענת, עניתי לך במייל…
היי ענת.
לפי החוק, לא ניתן לחלק דירה לשתיים. אלא בהליך של היתר ובהסכמת כל השכנים. או מרביתם לפחות.
ואז ככל הנראה אין בריריה אלא למכור.
בנישואיי הראשונים. ההורים של אישתי (דאז. גרושתי בהווה)קנו את כל הדירה בכספם. ורשמו מחצית ממנה על שמי. כשהתגרשנו. ויתרי על הדירה. לא נראה לי להפר אמון, למרות שאבא של גרושתי (שופט דאז) אמר שאין לו סיכוי להכריח אותי לוותר על מחצית הדירה.
ויתרתי. הייתי בן עשרים ושלוש. ולרגע לא הצטערתי.
צריך לדעת עם מי להתחתן כדי להתגרש כראוי. זה לקח בדיעבד.
אבל עכשיו את צריכה עו"ד טוב שמתמצא בדיני גרושין וממון.
אני לא מופתעת שוויתרת. אני גם משוכנעת שהיית עושה זאת שוב ושוב. אני סבורה שהחוק עיוור למה שכל בן אנוש הראוי לתואר הזה מודע לו. מה שקיבלת במסגרת אמון ואהבה אל תגזול כשהמסגרת מתפרקת… זוהי גניבה של ממש ולא רק גניבת דעת ולב. ולגבי הצריך לדעת עם מי להתחתן את זאת יובל שם אור אמר לגבי בדיעבד. מכל בחינה גם לגבי קלות הגירושין… וכל התשואות הנלוות
אשר לחלוקה לשניים, הרי יובל הוא אדריכל… אז מה הוא כתב אתמול, שמתוך התחשבות בי הוא מבקש שאעזור לו מול השכנים בכמה עניינים. נו יש כל מיני אדריכלים בעולם, לא? יש כאלה עם לב של האבנים שהם מתכננים בחושבם שהחיים הם נייר שרטוט
העצה שלי (וגם בגירושין השניים ויתרתי על רכוש וכסף) זה לא לריב. לא רק בגלל הכסף. אלא בגלל הילדים. ולא משנה שהילדים מבוגרים.
לשבת בשקט ולנסות להקשיב ולהבין (גם אם בא לזרוק בלוק על הראש) לא להכניס עורכי דין לעניין. אלא אם כלו כל הקיצין. ואם עו"ד , אז רק אחד שינסה ליישב ולפשר. כי בדרך כלל כשיש שניים. הם מעלים את גובה הלהבות וכל הכסף זורם לכיסים שלהם.
לגרושתי (השנייה) אמרתי. תעיפי את העורכת דין שלך. עשינו שלושה ילדים ביחד. אז גם נלמד איך לא להפוך את החיים שלנו לגיהנום.
ישבנו בבית קפה וניסחנו את הכללים (אחרי זה עורכת דין העבירה את זה לניסוח משפטי, תוך עשרים דקות) מהנדס בניין שאני מכיר. עבר וצחק. מה אתם יושבים פה, אין לכם בית? התאפקתי לא להגיד לו. אין. אין כבר בית.
מאז אנחנו ביחסים מצוינים. יש לה את המפתח של הבית שלי (אם אתפגר) ולי יש את שלה, אם אחד הילדים שכח את המפתח. כשאני קופץ לבקר והם אוכלים, אני מצטרף לארוחה.
כסף זה נייר שעף ברוח.
שלוות נפש זה מתכון לחיים מאושרים ובריאים.
הויתור בסופו של דבר לא מעיד על חולשה, אלא על כוח. אבל כמובן שצריך פרטנר מתאים ובן אדם.
לפני שאפול שדודה לאחר עמל בן שעות בפייסבוק. שם קיבלתי רשימה שמית נכבדה של … עורכי דין. שמעון, שבע עשרה שנות גירושין נפלאים יחסית מאחורי לימדו אותי ש… כשמדובר בכסף לאחד הנוטש שהוא קורת גג יחידה של הננטשת – אין עם מי לדבר! שבע עשרה שנה אני בהתגייסות פנימית… למועד שבו אדרש להתגרש על באמת. קרי, בלי שיחות! כמו שאמרה לי חברתו של יובל שיעצה לי לפנות לעורכת דין משלי ולא משותף (כפי שיובל רצה אז כדי לחסוך כסף): ענת מתחתנים יחד, מתגרשים לחוד. הטעות היתה שפניתי לעורכת דין מפגרת. ואולי לא.. כי אז לא הייתי בוגרת אחראית ונחושה למאבק ראוי במניאק. לעולם לא מאוחר כדי שהראוי ייעשה וייראה. ושוב, לא כולם כמוך. לצערנו
שמעון יקר,אני כל כך מזדהה עם דבריך.אשריך שאתה אדם שכזה.
עפרה
ענת יקרה, קראתי פעורת פה. ישנה קליניקה לזכויות נשים בפקולטה למשפטים בבר אילן, אולי הם יהיו מוכנים לייעץ לך. אני אמשיך לחשוב על עוד רעיונות. איתך, אומי.
מדובר כאן בשילוב קריטי בין דיני משפט לדיני נפשות. פרסום הדברים נעשה קודם כול מן הטעם שמדובר בסיפור משפטי לא פשוט. ונחוץ עורך דין יצירתי אנושי ומבריק. לא פחות. ואני בדרך אליו. מבחינה נפשית, ולא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה – עצם הכתיבה והפרסום ללא מורא שחררה מאוד את גופי התקוע זה למעלה משנה. קרי, והעיקר לא לפחד כלל, לא להתבייש ולשחרר לשחרר לשחרר לאוויר העולם – ובמילים שהן מקור הגשר האנרגטי מספר אחת בחיי – את האמת שאני קוברת כמעט שני עשורים. לא עוד. וכן, מאבקי זה הוא גם ככלות הכול למען עוד מפגרות תמימות מפוחדות כמוני או כפי שהייתי…
ענתי יקרה,אני מסכימה עם כל מילה שכתב שמעון.לכי בכוחך הפנימי ויהי אלוהים והצדק עמך
עפרה
לא סתם אומרים על אדם מתחזק באמונתו. גיליתי את אלוהים שבתוכי ומחוצה לי עם גירושי ומאז הוא איתי ולימד אותי בין השאר שכל דבר בעתו…. והפסוק לכי בכוחך זה ואני איתך ליווה אותי בהצלחה מכסימלית במעמדים הקשים ביותר בשנים הללו – לא רק מול האקס המניאק… כי אם בכל פעם שלא יכולתי אלא לפעול כפי שפעלתי.
כל הכבוד לך, ענת, על האומץ לחשוף כך את סיפורך. זה בכלל לא מובן מאליו. זה בעיקר מעיד על כך שאת כבר לא נמצאת באותם מקומות שמהם פעלת בעבר. מוכרחים להאמין כאן שבית המשפט יצליח לראות מעבר לחוק היבש, להבין את מה שהניע אותך, ואכן נראה לי שנדרש לצורך כך עורך דין מיוחד ומוכשר. או עורכת דין. מאחלת לך שתמצאי ותצליחי
חני היקרה מודה ומתוודה שיש הרבה מן האמת במה שקלטת. בדרך כלל אני "ידועה כחשפנית צמרת", אך בעניין כה טעון וכואב זה בהחלט הייתי חייבת לאסוף אומץ במשך שנים ארוכות, אולי כי לא באמת התגרשתי ועדיין מורא האקס חל על נשמתי ואולי או בעיקר מחמת כיבוד עולמן הרגשי של בנותי. אגלה לך שבמהלך היום יעצו לי אחדים למחוק הפרסום ובכל פעם תהיתי בתוכי מחדש ולא מצאתי סיבה לחזור לארון הפחדים. והאקס עדיין לא יודע מה מצפה לו… כשאדם מעז לצאת במאבק כה אמיתי שום חסימת אנוש לא תוכל לו. וכן, עיקר השיעור – כל דבר בעתו ולעולם לעולם לא מאוחר:)
מקומם מאד הסיפור.
שמעון ראוי להערכה רבה על חוכמתו ואומץ לבו. לא כולם כמותו. אולי כדאי להתייעץ עם עורכות הדין בויצ"ו או נעמ"ת. זה חינם, ככל שאני יודעת.
והלואי הלואי שתוכלו להגיע להסכם ביניכם ללא מלחמות שוא.
חזקי ואמצי ענת הבוטח באחד לא יפחד
תראי שגם הפעם יעזור לך כפי שעזר לך כל הזמן פעלי והתפללי
אני מרגישה ואני יודעת. יש מעט עניינים בחיי שהיו בנפשי בחזקת מלחמת ייהרג ובל יעבור, ובכולן ניצחתי … את כוחות הרוע – עד תום. ואפילו כנגד כל סיכוי התואם את נפש האנוש המצוי מעברה השני של זירת הלחימה. ויש בהחלט עתות שהן של מלחמה – אור בחושך, טוב ורע, אנושיות ושטניות.
יש אנשים ששום כוח הגיוני לא יזיז אותם מעמדתם. זה עניין של אופי. קוראים לזה קשי עורף – בעדינות. אני סבורה שאילו הנדון, יובל, היה אחרת לא הייתי חותמת על ההסכם בשעתו. ולכן אני יודעת שכלי הנשק כאן חייב להיות קטלני ומטיל מורא ומיוצג על ידי עורך דין שאנשי ויצו ונעמת אינם מצוידים בכאלה. ואגב, העירו לי על כך שציינתי שמות. עשיתי זאת בכוונת מכוון. כיוון שכל דברי עד המילה הכי קטנה הם דברי אמת, ללא אפשרות למיני גרסה אחרת, וכיוון שהעוולות של הגיבורים זועקות לשמים, וכיוון שהגברת שהרסה את חיי מוזכרת בשמה וכנל אביה שיש כאן לא מעט שמכירים אותו – אולי ממנו, מחיים נגיד, תבוא העזרה בדמות בושה על חותנו המנוול ושהוא אולי יזרוק לו מילה בשם ולמען נכדיו האהובים.
ובכן, הגעתי, קראתי.
על פניו, נראה שמשפטית (כלומר עניינית) כבר ויתרת לפני עשרים שנה. כלומר זאת מלחמה שיהיה קשה מאד לנצח בה. אם זה אפשרי – הייתי נפטר מכל הזיכרון הזה.
אם עורכי דין – רק אם הם מוכנים לעשות את מלאכתם תמורת נתח מהפרס, שחלילה לא תשפכי את מה שעוד נותר בידיך לתוך מדורת המאבק. זהו גם מבחן היתכנות אמיתי לסיכויי ההצלחה.
לא תמיד הצדק מנצח.
לא ויתרתי מעולם ולא אוותר לעולם! רק שלכל דבר עת וזמן לכל חפץ ויש מלחמות יפות לשעתן כי אין מדובר בהיפרדות מזיכרון אלא ממשהו מהותי ביותר בעולם הערכים הפנימי ביותר. ומניסיוני במלחמות כאלה אני המנצחת! זה לא עניין של צדק אלא משהו שנקרא מאבק על גרעין הנשמה. שנה טובה יעקב. ואגב, עניינית, עשיתי חישוב קטן ופשוט שאני מוכנה לפרנס בכבוד עורך דין יקר כי כל עורך דין יקר שינצח למעני לא יעלה חצי דירה. אז גם חשבונאית לא רעה אני. וכסף הוא רק פן אחד מהמכלול הקריטי.