"לכבוד" שבוע הספר העברי

פעם ראו בשבוע הספר העברי חגיגה רבתי –  של קוראים, של סופרים ושל מו"לים.

לא הרבה נותר מהחגיגה המשולשת הזו, לתחושתי. אין זה סוד שעולם הספר בארץ ובכלל בעולם כולו מצוי במשבר, ושרוב כותבי הספרים רובם חווים שבר – שברו של החלום שספרם ימריא אל-על אל רשימות רבי המכר, גם אם לשבוע-שבועיים, שיישאר על המדף בחנויות ובמקום טוב באמצע, ושיימכר ושיכתבו עליו ובעיקר שייקרא על ידי רבים ככל האפשר.

 לא הרבה מכל חלקי החלום הזה ניתנים כיום להגשמה. אלא שאני דווקא במציאות העגומה הזאת רואה את ראשיתה של התחייה – תחייתה המחודשת/חדשה של יצירת הספרות.

 זוהי בדיוק העת שבה מתחיל לפעול חוק הבררה הטבעית.

המקלדת הולידה הרבה מאוד כותבי ספרים במהלך שני העשורים האחרונים. לא רבים מהם יודעים את ההבדל המכריע שבין כתיבת ספר לבין יצירת ספרות. לא רבים יודעים כי יצירת דבר ספרות היא מלאכה המחייבת מיומנויות רבות עד מאוד, וכי מדובר בעצם בעבודה מפרכת ממש באחדים מפרקיה.

לא רבים מכותבי הספרים מודעים לעובדה כי עליהם להיות בה בעת האדריכלים, הבנאים, הצבעים, האינסטלטורים, הרצפים – בקיצור, שלל המיומנויות הנדרשות מצוות שלם של בוני בניין. הכול חייב להיות טמון באדם אחד – קרי, הסופר.

 עוד כשעבדתי כעורכת בתוך מערכת הוצאת ידיעות אחרונות לפני כעשור וחזיתי בשלל כותבי הספרים הצובאים על ההוצאה, ההופכת אותם לכוכבים בן יום כדי לכבות עם רדת הלילה – במקום להיות מתוסכלת מכך שאני עצמי עדיין לא זכיתי (הוצאתי אז לאור את הרומן שלי "ניקול ופייר"), קלטתי בחושי כי ככלות הכול מה שלא ישבור אותי יבנה אותי בדרכי היצירתית.

אז קבעתי לעצמי כי ספרות צריכה להיכתב אך ורק מן המקום שאותו ניסח כה מדויק הנביא ירמיהו – "ונלאיתי כלכל ולא אוכל". אז גם הפכתי את משפטו הכה מעליב של בעלי לשעבר –  "אף אחד ממילא לא מחכה ליצירתך, ענת, אז למה לך לטרוח" – למנוף פנימי ששחרר אותי אט אט ללמוד לחיות את החיים עצמם, את החיים כנתינתם – ללא חלומות גדולה ואכזבות גדולות וציפיות לפיצויי-אהבה בדמותם של קוראים אנונימיים שירכשו את ספרי. "אכתוב," אמרתי לעצמי, "אך ורק כשלא אוכל שלא לכתוב, ולא כדי להצדיק את קיומי/לזכות באהבה/להוכיח…"

ונחזור לסיום הפוסט "החגיגי" לאותו חוק בררה טבעית.

במצב הקיים היום של זילות הספר ומעמד כותבו, של הצפה בלתי רגילה בספרים שאורך חייהם קצר עד מאוד, ובימים אלה שבהם אין סופר-מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יכתוב מבלי שיהיה מבקר בר סמכא ולו אחד שינחה מהי ספרות ומהי לא – ככלות הכול רק אלו שיצירת הספרות היא בנפשם ושיש להם הכלים הנחוצים כל כך לבנייתה – רק הם ישרדו, פשוט כי אינם יכולים לחדול מעצם העשייה.

אותם שורדים/סופרים בעל כורחם הם אלה שכחלוף הימים ואולי השנים ישיבו את הוצאות הספרים למצב של שפיות, שעניינה ספרות ולא עשיית ממון על גב יותר מדי כותרים שזה מכבר כרתו רבים מענפי ענף הספרים – עד כדי כך שכולם יצאו מופסדים!

ובעיקר הפסידה הספרות את זהותה העצמית ואת האפשרות לזהותה ולהמריא על גבי הכנפיים הייחודיות אך ורק לה: כנפי דמיונו של מי שמיטיב לרקוח ממילותיו אבקת קסמים, לא פחות.

שבת שלום