גליה אבן-חן כותבת
בימוי: קיריל לבמן / ע. במאי: לירן נעמן / מנהל הצגה: אור איזקסון / דרמטורגיה: אנדרי פילצקי / עיצוב: קיריל לבמן / מוסיקה ועיצוב סאונד: אור איזקסון וגיא אביטל / תאורה: רונן בכר/ צילום תמונת הסטילס: דובי צ'זיק.
הדמויות והשחקנים שמשחקים אותן:
ספנסר קיוסאקי: מנכ"ל התשלובת – אורן פסו
יעקב שטרק: אביו – חיים הדר
חנה שטרק: אימו – יעל יעקב גולדמן
הלנה סאפיינס: סטודנטית שבונה את הקריירה שלה בתשלובת דרך המיטה – דפנה גולדמן
שימי אבוטבול: מובטל וגרוש. חי ברחוב. – אושר בית הלחמי
שולי בן-טובים: סוחר סמים וחברו היחיד של שימי. – עוז ניסני
מירי כהן-אבוטבול: גרושתו של שימי, אימא לספיר. – לירן נעמן
ההצגה עוסקת בחברתנו הקפיטליסטית, בהרגלי הצריכה שלנו, ויותר מכך באלו היודעים לשווק לנו מוצרים וליהנות מהרגלינו הקלוקלים. מבצע איסוף הפקקים של משקה ה"רוקסי" מלווה את כל ההצגה, כשברקע הקמפיין הפרסומי והמנצח המאושר, שזוכה בכרטיס הטיסה המיוחל להונולולו.
במרכז ההתרחשות ניצב מנכ"ל התשלובת, ספנסר קיוסאקי. הוריו המזדקנים, בעלי העקרונות וחסרי הנחת מבנם הקפיטליסט, קונים את הסמים שבהם הם משתמשים מכספו של בנם.
הלנה סאפיינס, סטודנטית לתרבות צרפת, מתחילה לעבוד בתשלובת בתפקיד זוטר כדי לממן את לימודיה. מנכ"ל התשלובת, ספנסר, מגלה את מצבה הרגיש ומקדם אותה בסולם הדרגות דרך המיטה. מהר מאוד היא הופכת למנהלת משאבי אנוש של התשלובת, וקולטת את שימי אבוטבול בתור עובד בפס היצור. עד לאותו רגע שימי היה מובטל, גרוש ובעל דרישה לתשלום דמי מזונות חונקים. הוא חי ברחוב, היה עסוק באיסוף פקקים של המותג מתוך תקווה לזכות בהגרלה בכרטיס טיסה להונולולו. גם שימי משיג את תפקידו כפועל פס יצור דרך מיטתה של הלנה סאפיינס, המשפילה אותו בסצנה מרומזת בשל מעמדו הנחות ומעמדה הרם.
לאורך המחזה שימי אבוטבול חוטף מכות מדמויות שונות, מה שמדגיש באופן מוחשי את המכות, שהוא חוטף מהמבנה הכלכלי של המדינה ומהחברה.
השחקן שמשחק את שימי, אושר בית הלחמי, שיחק גם בהצגה הקודמת של מירנץ, "צמחים מטפסים", וגם שם חטף את מכותיה המטאפוריות של המערכת כצמח קליני. כנראה שאושר בית הלחמי יוסיף לשמש כשחקן "כאפות", ויחטוף מכות כאלה ואחרות גם בהצגות הבאות, כל עוד ימשיך לשתף פעולה עם הפקותיו של מירנץ. אין ספק שבשני התפקידים הוא היה משכנע ומעולה.
בתפקיד הראשי של ספנסר, מנכ"ל התשלובת, משחק אורן פסו, שנכנס לתפקיד באופן טוטאלי עד למחיקת עצמו. ספנסר הוא בחור צעיר ונמרץ, והלנה, אותה משחקת דפנה גולדמן, צעירה אף יותר. שניהם בשנות ה-20 לחייהם, יפים ואסתטיים, ובכל זאת בשל טיב הקשר ביניהם והאופן בו העבירו אותו, הם הצליחו להגעיל אותי.
תפקידם של שני ההורים הנרקומנים, אותם משחקים חיים הדר ויעל יעקב גולדמן, שונה. האב יעקב הוא נרקומן ותיק, וניתן לחוש זאת במה שהשחקן מעביר, ואילו חנה האם התחילה לצרוך קוקאין רק בשנים האחרונות. השחקנית יעל יעקב גולדמן הטיבה להציג את ההפתעה מהתרוממות הרוח שיש לדמות ממצבה החדש.
גם לירן נעמן, ששיחקה את מירי, גרושתו המסכנה והתובענית של שימי, ועוז ניסני, ששיחק את שולי בן-טובים סוחר הסמים, שיחקו באופן אמין במיוחד.
אינני יודעת אם לזקוף את המשחק המוצלח והקולע מצד כל השחקנים לזכות השחקנים או לזכות הבמאי קיריל לבמן ועוזרתו לירן נעמן שגם שיחקה את מירי. כנראה שמדובר כאן בכישרון ושיתוף פעולה מצד כל הגורמים.
"הטובים" במחזה, כמו הורי המנכ"ל ושימי אבוטבול, חיים מכספי "הרעים". ההורים האידאליסטים מבנם, ושימי הישר וההגון, שנזהר מלהידרדר לדבר עבירה, נעזר בכספו של חברו, סוחר הסמים שולי בן טובים.
הטקסט והדמויות אינם סטראוטיפים. סוחר הסמים מדבר עברית צחה וגבוהה, ומבחינת הסגנון דמותו דומה מאוד בהתנהגותה לדמות המנכ"ל. שניהם כל הזמן מדברים בטלפון ומתעניינים בהתקדמות המכירות, ושניהם גאים בבניית אימפריה.
לקראת סיום דבריי אביא דיאלוג בין המנכ"ל לבין סוחר הסמים, המדגים את אווירת המחזה:
ספנסר קיוסאקי: לא לא. תקשיב, כשהייתי סטודנט הייתי חבר בתא סוציאליסטי באגודה. רצינו לתקן את העולם. כל הזמן ארגנתי הפגנות והפרעות סדר, וגם הייתי מוכן לשבת בכלא כדי שהעולם יהיה טוב יותר. דיברנו כל הזמן על אחווה ושיוויון.
שולי: (צוחק) ואז עלה לך הרעיון למבצע עם הפקקים?
ספנסר קיוסאקי: אני מבין שקשה לך להאמין.
שולי: נו, אז איך בדיוק הפכת חברבורותיך?
ספנסר קיוסאקי: יום אחד שמענו שמאה עובדים השביתו מפעל בצפון שהלך להיסגר, נסענו לשם והתבצרנו איתם כל הלילה. בארבע לפנות בוקר הגיעו למפעל בריונים של ההסתדרות, אלה שאמורים לעזור לעובדים עם כלבים ואלות. רוב העובדים היו מבוגרים מדי להילחם, אני ועוד חבר יצאנו החוצה ראשונים, הייתי מוכן למות שם. רץ אליי כלב מסטינו ענק ונשך אותי פה (מרים את החולצה ומראה לו צלקת גדולה). קיבלתי אלה בראש והם בעטו בי (בוכה).
אחרי שכל הבלגאן נגמר, אחד העובדים ניגש אליי ואמר לי 'אתם אשמים! מה אתם קשורים בכלל אינטליגנטיים שכמותכם?!' , ואז הבנתי יש אנשים כפויי טובה, שמגיע להם להיות עניים, כי מאז אני מקדיש את חיי כדי לדרוס כאלה. איך אומרים, 'אם אתה לא סוציאליסט בגיל עשרים, אין לך לב, אבל אם אתה סוציאליסט בגיל שלושים, אין לך שכל!'
המוסיקה המקורית מאת המלחינים אור איזקסון וגיא אביטל, בליווי הפזמונים שכתב ארז מירנץ במחזה עצמו, היא למעשה ג'ינגלים פרסומיים למוצרי התשלובת, הנשמעים קליטים, מנג'סים ונמאסים, כמו מוסיקה ומלל של כל ג'ינגל ידוע אחר, שיש למוצרי הצריכה שלנו, ובכך הם משרתים את המטרה.
למיטב ידיעתי, ההצגה, כמו הצגותיו הקודמות של המחזאי ארז מירנץ, לא זכתה לקרן ממשלתית כלשהי ולא לתמיכת חסות זו או אחרת מצד בעלי הממון והשררה, אותם היא מבקרת. עובדה זו מאפשרת להצגה לומר את האמת שלה, שהיא גם האמת של החברה בה אנו חיים כיום, ללא שמץ של ייפוי או חנופה.
עצה לחיים
חִסכו כסף על מינויים מפונפנים ב"הבימה", ב"גשר" וב"קאמרי" ולכו לראות תיאטרון פרינג'. יותר מכך, לכו לראות תיאטרון פרינג' במיטבו, כלומר: את המחזות המומחזים שכותב ארז מירנץ, העוסקים באקטואליה, בכאן ובעכשיו מזווית מקורית ובראיית האמת הצלולה. צאו מהבית, עלו על קו 5 לתחנה מרכזית ת"א, צפו ב"תשלובת אבוטבול" ותבינו למה אני מתכוונת.
ההצגות הקרובות: 2/2/17 ו 21/2/17 ב 20:30-22:00 בתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית החדשה (כניסה 42) ת"א.
גליה אבן-חן.