גליה אבן-חן כותבת
ילדה תועה, צמותיה תמימות,
מפויחת רחוב הומה
מבקשת את ביתה, מבקשת אותי
אני פוסע עימה, מנתר בסמטאות
עד לחזיתו של בית.
כאן היא גרה, היא אומרת לי
אבל אם אכנס אליו, יבלעו אותי קירותיו.
ילדה תועה, צמותיה תמימות
ירכיה מדלגות, מתבגרות
וסוד נארג מעבר לכל דלת
אני משתאה,
משתוקק להציץ בסוד הילדה
אך ביתה עמוק וטובעני,
כבד רהיטים ושנים.
והילדה שכבר חלפו שנותיה
והלבינו צמותיה,
מצביעה אל ארון החדר ולוחשת,
הוא שם, פיל החרסינה.
(מתוך: "אושר חמקמק מדי / עופר ירמינובסקי" גוונים 2016, ערכה ציפי שחרור)