בננות - בלוגים / / אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?

 

 

 

  

 

 

 

 

מוש," אני מחליקה כמה אצבעות על גבו של בעלי. אני אוהבת את הגב שלו. תמיד בכמה מעלות מעל הממוצע, ואני בחורה שצריכה חום. "רוצה לשמוע מה כתבו לי אתמול?".
זאת שעת בוקר מוקדמת. אני יודעת שהוא לא לגמרי ערני. "אוי. איריס." הוא מהמהם תוך כדי פיהוק, "עוד פעם הבלוג הזה?"
"אז אתה לא רוצה לשמוע?" אני מנסה להישמע הכי נעלבת שאני יכולה. אני גם מפסיקה ללטף אותו. ומתרחקת קצת. אבל קר לי, אז אני חוזרת ונצמדת אליו.
"טוב." הוא פולט בלי חשק. "מה כתבו לך אתמול?"
"מישהו כתב לי שהוא גילה מי אני."
"מה? מה.."
"מה שאתה שומע!" אני קוטעת אותו.
הוא טורח לעבור ולשכב על הגב. המיטה קצת רועדת. גם אני. זאת חתיכת תגלית. כבר ארבעים שנה אני מנסה לגלות מי אני. והנה. מישהו. זר גמור. גילה אותי. ועוד תוך חודש.
בעלי מצודד אלי מבט מופתע, "מה הוא גילה?!"
"הוא גילה מי אני."
"טוב." הוא נאנח. "לפחות הוא."
"או היא." אני לוחשת. "זאת יכולה להיות גם אישה… האמת היא שאני חושבת שזאת אישה."
"אז מה.. את מתכוונת לפתוח בחקירה?" הוא עושה את עצמו מתעניין. נוטל את משקפיו מהשידה הסמוכה. אני שמחה שהוא מרכיב אותן. עד עכשיו הוא רק שמע שנבהלתי. עכשיו הוא גם יכול לראות שנבהלתי. "אני חושב שכדאי שננסה למצוא אותו…" הוא ממשיך, "כי אם הוא גילה… אולי כדאי שהוא יגלה גם לנו. את יודעת … זה יכול לחסוך.."
"מוש! אני רצינית. זה מפחיד!" אני קצת כועסת אבל ממשיכה להידבק אליו. אוספת עוד כמה פירורי חום שטרם התנדפו. "אתה מבין מה זה אומר?!? מישהו או מישהי יודע או יודעת מי אני!" הוא מהנהן. אני מבינה שהוא לא מאד מתרשם. "אפילו אני לא יודעת מי אני…" אני מוחה. "זה… זה בלתי אפשרי. אי אפשר שמישהו אחר ידע מי אתה לפני שאתה תדע מי אתה. ואי אפשר שמישהו אחר ימצא אותך לפני שאתה בעצמך יודע איפה אתה נמצא."
"זאת תובנה פילוסופית עמוקה." הוא אומר בקול רציני. כשהוא רציני הוא נושך את השפה התחתונה. הפעם, משום מה, הוא לא עושה את זה. אני מתחילה לחשוב שאולי הוא מתבדח. גם כשהוא אומר לי, "צריך לכתוב על זה… זה נושא טוב למאמר…אולי אני אכתוב על זה משהו." אני לא ממש בטוחה אם הוא צוחק איתי או לא. 
אני שותקת. 
"טוב, תסתובבי." הוא מפטיר. "אני אחבק אותך."
"אבל מה יהיה?" אני שואלת ומסתובבת לכוון החלון. הוא לא עונה. אני תוהה אם גם הוא מתחיל קצת לדאוג. הוא מטפיח את הכרית ואז מחבק אותי. אני מרגישה כמו תפוח אדמה בתוך מדורות הידיים שלו. זאת הפעם הראשונה שאני חושבת שיש כמה יתרונות בלהיות תפוח אדמה. 
כמה עלי מייפל זקנים עפים מטה עם רוח הבוקר. אור בהיר נכנס אל החדר, נושא בשורות טובות. היום יהיה יום יפה. אני שומעת את מנועי החשמלית שעוברת מתחת לבניין שלנו. שיקשוק ודממה, ואז קולו של הכרוז הממוחשב מגיע אלי דרך החלון: דה דסטניישן. אוב דיס. טריין. איז. קליבנלנד סירקל. דה דסטניישן. אוב דיס. טריין. איז. קליבלנד סירקל. 
מסכנים הנהגים של החשמליות האלה. בטח סובלים מכאבי ראש כרוניים. כמה אפשר לנסוע? הלוך ושוב. הלוך ושוב. באותו קו.והדיבור הקטוע הזה של הכרוז…הם בטח מתים שמישהו ידבר איתם אוטוסטראדה.  
"אז מה? מה את מתכוונת לעשות?" מוש שואל לבסוף. 
"אין לי מושג." אני עונה. "אבל תדע. זה די מייאש… אם מישהו אחר מצא אותי, זה כבר אבוד. אני אומרת לך. אין סיכוי שאני אמצא את עצמי. עכשיו בחיים אני כבר לא אמצא את עצמי."

http://www.youtube.com/watch?v=wQ4PAbWBBMU

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

33 תגובות

  1. טוב מאד איריס, כמעיין המתגבר את 🙂

  2. מקסים ומשעשע!

    • איריס אליה כהן

      תודה גבריאלה יקרה. גם שענית לי אתמול בערב שלי.את הוכחה שאני לא בדיה… או שאולי מישהו יפתח תיאוריה חדשה… שגם המגיבים האוהדים הם בדיה.
      מעניין. אני צריכה לחשוב על זה. אני יכולה לכתוב לעצמי ביקורות משגעות…
      תודה גבריאלה, רבה רבה.

  3. מירי פליישר

    אומן מה לעשות מקבל לפעמים השתקפויות מאחרים. הן ברוכות אבל אסור שתסטנה את המבוע , רק מעט. את יכולה להמשיך לא למצוא ולחפש להנאתנו.

  4. רונית בר-לביא

    הי איריס.

    אנשים כותבים כל כך הרבה דברים דומים ושונים לחלוטין ואפילו סותרים,
    וגם בעילום שם.

    אנחנו נצמדים למה שמדבר אלינו או קשה לנו במיוחד, לדעתי.

    ותודה על הקישור לקוני למל – שכחתי כמה הזוי אבל עוד יותר: גיליתי מחדש כמה מיוחד ואחר היה הסרט ההוא.

    • איריס אליה כהן

      רונית יקרה. תודה על התגובה שלך. כן, גם אני צפיתי מחוייכת בקוני למל. האמת שנזכרתי בו כבר לאחר קריאה בסיפור של רן יגיל, רצח בבני ברק.כבר שם חייכתי הרבה וצחקתי כל כך.והנה יש לי הזדמנות להתכתב עם רני יגיל שאני לומדת להעריץ פה.

  5. זו אשר על המטמון

    משעשע מאד יעלה!

    • איריס אליה כהן

      באמת איפה יעלה?
      יעלה יקרה. מחכה לתגובתך… נעלמת לי. את שומעת ורואה מה קורה במטע שלך?
      לא נורא. העיקר שמניב. בננות הן מצרך יקר. לפחות פה בבוסטון.

  6. איריס איריס, קמתי אבוד וגלמוד לבוקר סתווי חמסיני, קראתי את הסיפור שלך והתעודדתי – אם זה קרה לאיריס יש סיכוי שזה יקרה גם לי כלומר שמישהו יגלה לי מי אני. סיפור קצר נהדר.
    וחשבתי על נהגי החשמלית – הם לפחות הולכים הביתה אחרי העבודה אך איריס ומוש גרים מסכנים מעל התחנה וקול האח הגדול רודף אותם בביתם ובמיטתם.
    מה שמזכיר לי שכשאני חוזר משהות ממושכת בלונדון ימים רבים מהדהד בראשי This train terminates at Kennington
    משפט כל כך מפחיד בסופניות שלו

    • איריס אליה כהן

      אהוד אהוד חביבי. תודה על תגובתך. ריגשה אותי מאד. גם המחשבה על הרכבת הלונדונית.

  7. סתיו בחלונות

    יעל ישראל היתה מתה לכתוב ככה…

  8. איריס, כל כך לא חשוב מה אומרים,
    כי הכי מגניב שאת מביאה משב רוח נדיב, לבבי, ופוזיטיבי ל"שמורת הטבע" ש"בבננות".

    • איריס אליה כהן

      תודה תמי יקירה. ואני לא הייתי מורידה את הפוסט על האמנון והתמר.נכון, היו לך טובים ממנו.אבל משהו בציבעוניות שלך כובש.

  9. תשובה: אולי את גרפומנית? (אגב, זה לא יוצא דופן בבננות, שרובו ככולו גרפומניה…)

    • אני מסכים אתך בלב שלם. המטע נגוע בגרפומנים. העניין הוא שהגרפומן הוא אף פעם לא אני. תמיד זה האחר.(אולי אתה?).
      אבל משמחת הידיעה שלמרות מחלה זו אתה עוקב בדקדקנות אחרי מה שקורה כאן.
      כמוני כמוך.

    • איריס אליה כהן

      שונא גרפומנים יקר
      קודם כל, אני מצטרפת לשנינה של זה מעלי. למרות שאתה שונא גרפומנים, אתה מקפיד לבקר אצלי באופן קבוע. ובלי טיפת ציניות, זאת מחמאה. אולי בכל זאת אני לא ממש גרפומנית בעיניך? אולי אתה עוד חוכך בדעתך? אשמח לשכנע אותך שלא…
      מכל מקום, המונח גרפומנים, מתועב בעיני. ואבקש ממך, באופן פטרוני למדי, לא להשתמש בו אצלי. אין דבר כזה גרפומן, לדידי. מי שכותב, בעיקר על המחשב, ואינו מכלה את יערות הגשם, לא יכול להיות גרפומן.
      אני מגיעה מהתחום הפרה רפואי, ואגלה לך שיש תורה שלמה, בעקבותיה, אסכולה תראפויטית,הנקראת ביבליוגרפיה. קרי ריפוי באמצעות כתיבה וקריאה. אני מהתומכים הנלהבים של העניין הזה. מי שהיא מתאימה לו, שייקח. מי שלא , לא. אתה לא יכול לקבוע לאדם אחר, אם הדרך בה בחר לרפא את עצמו, מקובלת עליך, או לא.
      ככל שאני מבינה, אתה יכול לקבוע אם כתיבה נחוצה או לא, רק לגבי עצמך.
      מחכה לך פה. גם להוכיח לך אחרת. וגם כדי לגלות שאתה ממשיך לבקר אותי.

  10. לי עברון-ועקנין

    :))

    • איריס אליה כהן

      ומה, לי יקרה, נגמרו לך המילים?
      לי טרם.
      כל כך תודה שאת פה.

      • איזה ילדה את איריס איריס?

        " מה אכפת לציפור"

        דווקא קחי לך גם את החופש את כולו, פתאום באמצע החיים לשאול את עצמך בקול
        " אומרים שאני אינני אני אז מי אני בכלל?"
        נישמע לי שאת מחוברת לעצמך, ואף אחד לא יכול להרחיק אותך מעצמך. וחוץ מיזה אני אוהבת את היכולת שלך לתרגם לסיפור קליל ומשעשע כתגובה למשהו מבחוץ כביכול הבא לערער או להרהר.
        שלא יגמרו לך המילים אף פעם. עם כולה כבוד למינזר השתקניות. ותקשטי את עצמך בזר של עלים על הראש ותחייכי. גם מבין השורות ומעל השורות אני שומעת את בת צחוקיך.

        " אז מי אני בכלל?" אני בטוחה שגם לזיגמונייד פרוייד לא הייתה תשובה.
        מי יודע? מי מכיר באמת? אנחנו בבואות ועוד בבואות לפעמים שקופים לפעמים בצל. תביאי עוד סיפורים, על עכברים ואנשים ומה שעובר בנהם.
        את עושה עלי רושם, דרך תגובותייך, ובעוגנים שלה כתיבה שלך של אדם , בת אדם האוהבת בני אדם ובעולמנו הצפוץ והמיתגרה זה הון עתק. ובעל ערך.

        דש לעלים של בוסתון.
        ולכול מסילות הרכבת.

        ואל תדברי עם זרים באמצע מעבר חצייה.
        בחיוך
        תהל

  11. את מוכשרת כזאת, זאת את.

    • איריס אליה כהן

      תודה אביטל יקרה. ואני הייתי עונה, זאת את.
      ובאמת, רני הבטיח לי (מבלי להתכוון, אולי, אבל אני מתכוונת לתבוע ממנו לקיים הבטחות)לערוך לי סיור בבני ברק. הוא הציע שנתאם איתך. אני יכולה לחלום על הזמנה כזאת, שלך…?
      אם כי בעלי יתפלץ. הוא גם ככה משוכנע שאני הולכת לחזור בתשובה. והוא אפיקורס גמור.

      • תבואי, בשמחה, ניקח את בעלך לאיצקוביץ, שם יש מניניים לאורך כל שעות היום והלילה:)

        אבל בכלל, תבואי ,בלי קשר.

        כל ישראל אחים, ואני לתל- אביב נוסעת. ויש חרדים שלא.

        יש כל מיני אנשים וסוגים ,ותתי סוגים וסוגיות.

השאר תגובה ל אהוד פדרמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן