בננות - בלוגים / / זמן אוויר
שלדג רקק
  • נעם רחמילביץ'

    גדלתי בחיפה, התחנכתי במחנות העולים. עכשיו בגליל המערבי. בוגר לימודי ספרות אנגלית והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית - ועריכת לשון באוניברסיטת תל אביב. לומד במסלול הבין-לאומי ללימודי שואה באוניברסיטת חיפה. עורך ומתרגם. כותב שירה ופרוזה. פרסומים בבימות שונות (מסמרים, מאזניים, עיתון 77, פסטיבל השירה הבין-לאומי בת''א 2008, 2009 ועוד). ב-2009 ערכתי את מדור השירה בכתב העת האינטרנטי (באנגלית) voxhumana . ספר שיריי, תנועת יבשות, ראה אור בהוצאת גוונים במארס 2012.  בין העריכות:  מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה, ירושלים: מאגנס, תשס''ג.  אלי אשד, מטרזן ועד זבנג, תל אביב: בבל, תשס''ב.  טנר אקצ'ם, מאמרים לקראת דיאלוג טורקי-ארמני, תל אביב: בבל, תשס''ב.  מיכאל חיוטין, מגילת ירושלים מקומראן, תל אביב: בבל, תשס''ג.  מאנטק צ'יאה וחואן לי, המבנה הפנימי של טאי צ'י, קיבוץ ענבר: ענבר, תשס''ז.  שרה שנר, הילדים שלנו: הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים בפולין, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגטאות, תשס''ז.  בין התרגומים:  מארק טוויין, רצח, תעלומה וחתונה, ירושלים: כרמל, תשס''ב.  ג'ק לונדון, עקב הברזל, ירושלים: כרמל, תשס''ב.  אן סוול, הקסם השחור, כפר מונאש: עופרים, תשס''ב.  יאיר אורון, הבנאליות של ההכחשה, תל אביב: מבע, תשס''ה.  קלאוס אלהיים, ברדו הגר, "האם הגיע זמן למתוח קו", משואה ל''א (פסח תשס''ג).  מיכאל חנצ'ין, השעון של אבי, חיפה: פרדס, תשס''ד.  סימני חיים 2003, תל אביב: מרכז השל והוצאת בבל, פברואר 2004.  ויקטור טרנר, התהליך הטקסי, תל אביב: רסלינג, תשס''ד.  מארק ורנה יארנל, שנתך הראשונה בשיווק רשתי, תל אביב: פראג, נובמבר 2005.  דניאל ג'ונס (עורך), המנוול על הספה, חיפה: מילים, תשס"ו.  קליפורד גירץ, עיונים באסלאם, תל אביב: רסלינג, תשס''ז.  רויאל נץ, גדר התיל: אקולוגיה של מודרניות, תל אביב: אחוזת בית, תשס"ט [בדפוס].  בין השמשות:  כנאפה וקפה עם הל

זמן אוויר

 

זהו. זזים. הקסדה על הראש? על הראש. התיק על הסבל? כן. רגל ימין כבר מונחת על הפדל. בקצה רגל שמאל אני הודף את השולחן הנמוך במרפסת, תירגע, חתוליקו, לא רציתי להבהיל אותך. הצמיגים העבים, השחורים, מחליקים על שביל הבטון, הרחש שלהם הולך ומתייצב, כמו זמזום של ממטרה אחרי תרועות ההשפרצה הראשונות. ווישששש. כמעט בעין נתקע לי הפילדנדרום, עם העלים המלטפים שלו, הרכים, החלקים – כידון ימינה, מהר, לפני שאני בתוך הגינה. זהו. רק לא לדרוס בדרך איזה חילזון שמאחר ללכת לישון. ואני מאחר לעבודה. גם אתמול איחרתי. הבוס שלי נתקל בי במסדרון כשפתחתי את דלת המשרד, אולי שמע מחדרו את צלצול המפתחות, מוזר איך המולת הרחוב נעלמת בבת אחת כשהפה נפתח, וחוזרת להציף כשהפיהוק נגמר, אני חושב שהוא שמע, יש לו שמיעה טובה, דינג, דינג, תודה לך עורב, החליט לחתור למגע, ובעוד המפתח תקוע בחור המנעול, רגע, המפתח! חתיכת בלימה זו היתה. לא בכיס הימני. גם לא בשמאלי. רק זה עוד- הנה. הלאה, עמדתי מול הדלת, ופתאום הוא צץ ומעיר לי שאני מאחר כבר כמה ימים ברצף, ואם הכול בסדר אצלי, מילים שלו. התפתלתי. מה יכולתי להגיד לו, שאני הולך לישון כמעט בשתיים לפנות בוקר? דממת אלחוט. הפעם היה קצר, הפיהוק. שעד שאנחנו מצליחים להביא את הילדים למיטה השעה כבר כמעט אחת עשרה בלילה, ואז אני חוטף מקלחת מרגיעה, קפה שחור חצי כפית, רק כדי להתעורר קצת – עוד ארבעה קילומטר קפה שחור עם הל בכוס זכוכית, כמו שצריך – שותה מהכוס הקטנה הלבנה, שעוד לא הספיקה להתייבש מהשטיפה, בכוונה השארתי אותה לסוף השטיפה, כדי שיהיה לי קל להוציא אותה מהמתקן בלי להפיל את מגדלי הכוסות, שרק מחכים לעילה כדי להתמוטט בקול גדול ולהעיר את הילדים הישנים; ואם לא הכלים, אז התנים בפרדס, פוצחים בזמר, ורקס הרי לא יישאר חייב, מקווה שנגה תזכור לשחרר אותו, קשרתי אותו שלא ירוץ אחרי האופניים, שלא אצטרך לבזבז זמן יקר על ניסיונות לשדלו לחזור הביתה, גם ככה אני תמיד האחרון שמגיע לעבודה, ונביחה שלו יכולה להעיר את הילדים, וגם את השכנים, שבאמת צריכים לקום מוקדם, ואני מסתכל בגאווה על השיש הנקי ופונה למשמרת האחרונה שלי להיום, משמרת ג'. נשמע הרואי. חייל עומד על משמרתו. שנה טובה לכל נוטר אשר על המשמרת. עבודה זו משמרת? נוטר לאה מניח את נשקו בפינת האוהל, אני מעביר כרטיס מגנטי בשעון הנוכחות, השמש מתחילה לרדת, גומר משמרת ראשונה, מוזגים כוס ראשונה, נגה בדרך כלל מחכה לי עם קפה אספרסו, הילדים מטפסים עליי עוד לפני שתולה את הקסדה על ידית הארון, מוזגים כוס שנייה, מתחילה משמרת שנייה, מים לכל ילד על יד הצלחת שלו, לגדול כוס מלאה, לאמצעית שתי קוביות קרח חובה, לקטן רק חצי כוס כדי שלא ישפוך, ולכל אחד סלט אחר, ואבא תעביר לי ואמא מתי תקחי אותי ונו בואי תראי לי את השאלה בתנ"ך ונגה מה אברהם מסר בטלפון, לא, לא שילמתי עדיין למועצה, חמוד אנחנו מדברים, אמרתי לך שזה יישפך, שוב עברתי את הגשרון בלי להסתכל אם כבר באו מהעירייה ומחקו את הכתובת, דם יהודי לא יישפך, התקשרתי להתלונן כבר בשבוע שעבר, עובדים לאט אלה, יש להם זמן, עכשיו הכוכבים קורצים לי דרך החלון, דרך האדים המתאבכים מהקומקום, עוד מעט, עוד מעט, אני יושב על הספה, ילד בכל צד, שולף את הסימנייה ממקומה וממשיך לקרוא להם מהמקום שסיימנו אתמול באור ואלכסנדרה, הבית מתכסה רגע בעלים מרשרשים, זו אשליה, רוח פרצים באופק, ופתאום כבר מאוחר, למה הם עוד לא ישנים, לזנב אותם למיטות, שני כלבי רועים על שלוש כבשים, כבשים מנוסות, ואז הוויכוחים, אתמול אני צחצחתי שיניים ראשון, לא נכון, אני צחצחתי, רבע פרק מחכה לי לתרגום, מתי אני אספיק, דלת נטרקת, קפיץ תורן של מיטה, לאט לאט הקולות דועכים, ומגיעה שריקת הסיום למשמרת השנייה, אני שורק אותה במקלחת אחרי שהילדים עוצמים עיניים, המים זולגים בזרזיפים קטנים על גופי ומחליקים בלי מאמץ על רצפת האמבטיה הבוהקת, תמיד באותו מסלול, אל הים הגדול, וכשאני פותח אותן, את העיניים, הן נמשכות מאליהן אל ריבוע החלון החשוך, משולש ברמודה שלי, מבט נעוץ בי, היא מסתכלת עליי. איזה עיניים ירוקות! טוב שיש רמזור אדום. ואז מתחילה משמרת הלילה, המשמרת האחרונה, תרגום הספרים. אני מתיישב על כיסא העץ בחדר השינה, פורש את המילונים על המיטה, נגה יכולה להיות שם מתחת איזו שמיכה, המילונים עליה, לא מפריע לה, היא גמישה, רזתה לאחרונה, הולם לה, מפעיל את כל התכנות במחשב, מסתכל איך הן עולות אחת אחת, גדלות וצומחות מנקודה עגולה קטנה על הדסקטופ עד שממלאות את כל המסך, מסך עשן עשה לי המיניבוס, ביום אויב, תרגיל גדודי באמצע וולפסון, הלוואי שיתקעו לו קנס-קנס, חייב להאיט, לא רואה כלום, עוד דקת איחור הוסיף לי, אני מניח את העיפרון והמחק בצד, משעין את נרתיק המשקפיים על הספר הפתוח, שלא ייסגר, והתכנות צפות להן בשקט, מוצאות את מקומן ומרכינות ראש, ואז מתחיל בעבודת החריש האטית שלי, המתישה והנפלאה: מתרגם עוד פסקה, כובש עוד פסגה בדרך ליעד, הגשת התרגום, וכל אותו זמן קו האופק הולך ומתרחק מאחורי עוד ועוד פסגות ופסקאות שצצות יש מאין. "יופי לראות אותך, שיר!", הולך לו לאט אל מגרש החנייה, גיטרה באס בידו, החולצה ההודית נוגעת לא נוגעת. הוא מחזיר לי חיוך ונפנוף יד רחב, חזר מחו"ל שיר, מהרי ההימליה, רואים את זה עליו – נכנס בנחת לאוטו שלו מתחת לעץ התות, רואה את הכתמים שהשאירו הציפורים על הגג ועל השמשה, לא מתרגש, לא נלחץ, לא ממהר, לא מוכרח לתת דין וחשבון לאיזה בוס שרוצה לדעת למה, למה אני מאחר כבר כמה ימים ברצף; או שאולי אספר לו, למנהל המתעניין כל כך בשלומי, על המושגים שאני נתקל בהם בשעת התרגום – נתקל זו מילה טובה – מושגים שדורשים בירור; רק אתמול נתקעתי עם המושג "קניית לואיזיאנה" או "רכישת לואיזיאנה", ביררתי בכמה מקורות אינטרנטיים, מחשב אטי להחריד, גיליתי שמדובר בעסקת חייהם של האמריקנים, קנו מנפוליאון ב-1803 את מה שמכונה כיום המערב התיכון של ארצות הברית, לימים "המערב הפרוע", וקנו את זה בגרושים האמריקנים, שלושה סנט לאַקר, עתודת התיישבות. החלום הרטוב של אוסישקין. חצי שעה דשתי בזה, חצי שעה לא התקדמתי בתרגום, לא התקרבתי אל מכסת התרגום שאני מחויב להעביר להוצאת הספרים מדי חודש, השלמת הכנסה. שיפצו יפה את לשכת התעסוקה בצד השני, העמידו מעקות מהודרים, שיהיה נוח לחכות בתור, שאנשים לא ישבו על הגדר. קיבלתי החלטה, "קניית לואיזיאנה", ביטוי יומיומי יותר, פחות מיופיף, הוספתי הערת שוליים קצרה כדי להסביר את המושג, תחמתי אותה בסוגריים מרובעים כדי לא להסיג גבול וסגרתי את הספר, אפוף בענני האבק הניתזים מרגלי סוסים בערבות טקסס, שניקנו במסגרת "קניית לואיזיאנה", כדאי להרים את הרגליים שלא אירטב בשלולית, אם אני לא רוצה לשבת כל היום בבגדים מעופשים, ועל גב הסוסים השחורים השועטים מערבה רוכבים בוקרים מיוזעים, הלהוטים לדלות גרגרי זהב ממי נהרות קרירים, דוהרים אל חיים חדשים, נכונים להשליך את כל עברם מאחורי גוום – זה כמובן ביטוי שלי, הם לכל היותר היו אומרים fuck – לעזוב הכול ולהתחיל מחדש. לצאת כבר מהבוץ, קיבינימאט. עכשיו אני כבר יכול להוריד. לצאת מהבוץ הדביק הזה, לפתוח בריצה פראית, לעצור רק כדי לגעת, כמו אבן מוקפצת על אגם, מתעכבת פה ושם, ואם אין לה כוח, לצלול, ברפיון כמו חתיכות לחם בתשליך או בתנופה כמו שלדג כחול שנבלע מתחת לקרום הרך והמרצד והרטוב הזה, מקור החיים, לחיות את החיים, עד הסוף, גם אם המוות יבוא בחטף, בלי לדעת איך ולמה, סתם ככה, לחיות אותם בכוח, לא לתת להם לזרום, להציף אותי, לעבור עליי, לשחוק אותי כמו חלוק נחל, סתם ככה, בלי שאדע איך ולמה ומי מושך בחוטים שלי, מה? סליחה, דיברתי אל עצמי, מה מניע את המנגנון העלום הזה, כלכלה גלובלית, ניאו קפיטליזם, משברים מחזוריים, אין לי מושג, מה הוא עושה?! הטנדר האפור סוטה מהכביש, יורד לשוליים בלי לאותת, יד אחת בנייד, חוסם לי את שביל הנסיעה לאופניים, חתיכת  א י ד י ו ט! נראה את הקוף הזה עושה עכשיו פרסה, כשכולם ממהרים לעבודה, ומנסה לתפוס אותי בין בתי השכונה עם הארבע על ארבע הנוהם שלו, מותק, זה יתרון האופניים על האוטו, חוץ מהחיסכון בכסף; המוניות הרי כל הזמן מייקרות את תעריף הנסיעה, מייקרות כי הדלק מתייקר, כי ארצות הברית שולחת חמש נושאות מטוסים למפרץ הפרסי, בעולי הגרדום כדאי לי לחצות את הכביש, מעניין אם נגה תדע מיהם עולי הגרדום, כי הנשיא האמריקני סוחב אתו רגשי נחיתות עוד מהגן בעיירה שכוחת אל בטקסס, שפעם ביום עוברת בה מכונית מקרטעת, וכולם נעמדים בהשתאות מול הפלא הממונע, כמו המבטים הסקרנים המופנים אליי כשאני חולף בקסדה הכחולה לפני אולפנת הבנות, גם נגה אומרת שזה סקסי, אולי כאן נולד התסביך, תסביך הנפט של הנשיא, שדוחף אותו עכשיו אל ארצות רחוקות ועתירות נפט, ארצות חמות, לוהטות, גם לי נהיה כבר חם, זרזיף זיעה קטן מתחיל לגשש את דרכו ממצחי מטה, צורב לי בעין, אני מנגב אותו ביד שמאל, שמונה עשרים וארבע, אני עומד לאחר לעבודה, נמאס לי, נמאס כבר מהלחץ המתמיד הזה שהתיישב עליי לצמיתות. לא יודע מי מושך בחוטים האלה שלי ומה ולמה, יודע רק דבר אחד, מה שיש לא מספיק, לא מספיק לכיסוי ההוצאות, נקודה. אוכל וחשבונות ונסיעות וטיפול שיניים ונעליים לילדים, שמתעקשים לגדול ולהחליף מספר מיד אחרי הקנייה, ותיקון של משהו שנשבר ומנוי לספרייה ואולי איזה חוג לדרדסים, השמיכה קצרה. נכון, אני לא איזה נווד שמתכסה בשמיכה קרועה מתחת לעגלה, ורוח הערבה מכסה את שערו במעטה אבק, צריך לזכור אחרי העבודה להעביר סמרטוט על האופניים, אפילו הילדה כבר העירה לי, אבא, מה אתה עושה לאופניים האלה, פעם הם הבריקו, אני זוכרת, אני חי בתקופה אחרת: לא בהלה לזהב, אלא שעבוד לכסף, תקופת פריחתם של עסקי הלופטגשפט, רק להסתכל על כל שלטי הפרסומת המכוערים האלה, תקופת פריחתה של הטכנולוגיה ותקופת נבילתה של הנפש; אני יכול לעמוד בשירותי הגברים המבריקים של תחנת הרכבת, מול המשתֵנה, ולדבר בשעת מעשה – אין לי זמן פנוי אחר – עם מישהו מיבשת אחרת, אולי עם הנין של הנין של הנין של הדלפון הזה עם השמיכה הקרועה שישן מתחת לעגלה. אבל בסופו של יום מחייבים אותי בזמן אוויר ובעוד כל מיני דברים שמסתתרים מאחורי שמות קוד מוזרים על דף תנועות החשבון החודשי שאני מקבל מהבנק – והשַק הריק של חשבון הבנק מתנפח באוויר ומכה לכל עבר, ואני כבר לא יכול לשמוע כלום מרוב חבטות מתגברות, ולא רואה איך זה ייגמר ומתי האובך ישקע, גם אם כרגע הילדים שלי לא רעבים ללחם, לזה עוד לא הגענו. חיילת, יש לך אדום. יומרני? תאוותן? לא חושב, לא רוצה להתעשר, רוצה רק להחזיק בקיים, לא לאבד את מה שיש – וגם לא לאבד עניין, זהו, אפשר, ירוק, לא להפוך להומופאבר, כריכה רכה בצבע כחול, לא להיות כמו הטכנוקרט ההוא המתנכר אל דיונות החול הרכות אחרי נחיתת אונס במדבר, לא להתנכר אל ענני האבק של הבוקרים שלי בערבות טקסס – שאני פוגש מדי לילה בעיניים מאומצות על מסך מרצד. דינג, דינג, סליחה. נו, אז אחרי שגמרתי לתרגם את המנה הלילית שלי, סגרתי את הספר, נפרדתי מהבוקרים ושמרתי עוד גיבוי אחרון לקובץ התרגום. המחשב זמזם לי לילה טוב ונרגע. השעה כבר היתה שתים עשרה עשרים וחמש, הכול שקט בחוץ, רק צרצרים משמיעים מפעם לפעם את קולם ונאלמים דום, ובבית – רשרוש דפי העיתון מאחוריי, נגה פותרת תשבץ, אצלה זו מצווה, גם אם מתחילה למחרת בשעת אפס. היום דווקא מתחילה מאוחר, התלמידים בטיול, אני מניח את הספר על המדף, קם מהכיסא ונעצר במסדרון, שותה מהשקט הזה ושותה, הולך לחדרי הילדים להתמסטל מהנשימות שלהם, מוסיף עוד שמיכה לילדה, מכבה את המזגן לבכור, למה נגה לא כיבתה, היתה צריכה לחשוב על זה לפני שהיא נתקעה בחמש א' מאונך, שתי מילים, הראשונה שלוש אותיות, השנייה אוויר, ושאלה אותי לפתע מה זה, ותלשה אותי ככה, לבנק הפועלים? אתה הולך עד הקיוסק ושם שמאלה, לא רחוק, חמש דקות לקח לי לחזור לבוקרים שלי, וכבר בוקר יום ד'. אני הולך לחדר הגדול, מכבה את האור שנשאר שם מיוּתם, החושך הזוהר של החוץ מתחבר לחושך שבפנים, מתיישב על הספה, הטלוויזיה מופעלת בלי קול, שקט מרווה, נעים משב הרוח הפתאומי הזה ליד הוואדי, לא חשוב מה מרצד לי שם, אני מחליט באיזה ערוץ לנוח, לא הילדים ולא הבוס ולא הפרנסה ולא האישה וגם לא הכלכלה הגלובלית, ושירצד, כן, אני עונה לנגה, אני כבר בא, ומעביר לעוד ערוץ ועוד ערוץ ובסוף כשבא למיטה, היא כבר ישנה, שומעים לפי הנשימות שלה, ואני מניח יד על כתפה החמה, והיא ממלמלת משהו ואני עונה, עכשיו היד שלה על מותניי, והיד שלי על בטנה הרכה, החלקה, מלטפת ימינה, מלטפת שמאלה, והיא עונה לי, ואני לה, וכשאני מציץ בשעון, השעה כבר שתיים. מה השעה כבר? שמונה וחצי ואני רק בחצי הדרך, שַיש יהודה ובניו. וכמעט דרסתי חילזון. עד המשרד אני יכול לעשות את זה בשתים עשרה דקות, אם איזה נהג עצבני לא ידרוס אותי. אבל חייב לדווש כמו שצריך, בכוח, בלהט, לחשוב על משהו מטלטל, לכעוס על הבוס, לאהוב את האישה. אידיוט, איך אתה נוסע?

 

 

* פורסם בכתב העת "מסמרים", גיליון 10.

 

5 תגובות

  1. לנותן העצות

    לנותן העצות
    אני מזהה אותך שהרי זו לא הפעם הראשונה בה אתה מביע את דעתך השלילית על הבלוג שאתה מקפיד לקרא באדיקות.

    אין לי טענה נגד דעתך שיצירה ספרותית צריכה זמן מגירה עד שתישזוף עין קורא, גם אם זה ב "בננות"

    מה שמצער הוא שאתה כל כך מתעב את ה"בננות" שאפילו לא שמת לב שהסיפור הקצר הזה כבר פורסם בבטאון ספרותי.

    כאיש ספרות ,אני מצפה ממך לקריאה מעמיקה. עד הסוף.

    • נותן העצות

      עצתי כוונה לעניין העקרוני ולא
      לפרסום הספיציפי.

      ואם מדברים – קראתי,ודעתי היא שכל סממני הכתיבה הבלוגיסטית הרעה כבר
      טמונים דיים במה שפרסמת במסמרים.

      כך שלדברי יש על מה להתבסס.

      כאיש ספרות,אני קורא כל מה שאני מגיע
      אליו תחת הכותרת ספרות – בלוג או משהו אחר.

      בכל מקרה,אני מבטיח שזו תהיה תגובתי האחרונה בעניינך.

      • בושה. אתה איש ספרות?
        אתה שמפזר רעל על כל צעד שאתה נותן?
        לך תלמד להיות בן אדם ואחר כך תדבר על ספרות. מה מציק לך? אולי תלך לרופא המתאים?..

      • לנותן העצות מעוץ לי גוץ לי

        לנותן העצות
        אל נא יצא קצפך על נעם רחמילביץ' מחבר הסיפור. לא הוא זה שכתב את ההערה. אלא אני (אחד משמותי הוא עוץ לי גוץ לי). לכן, המשך והענק לו מעצותיך.
        שים לב כמה השנאה שלך למדיום האינטרנטי מעבירה אותך על דעתך, את כל חוליי הספרות הישראלית אתה מטיל על הרשת האינטרנטית.
        האם הספרות הזו נשאה חן בעינייך גם לפני חמש שנים, לפני השימוש הנרחב באינטרנט כמצע לפרסום?

        האם לא כדאי ולשפוט כל יצירה לגופה, בלי להתייחס למקום בו היא מתפרסמת?
        בברכה
        עוץ לי גוץ לי (אחד משמותי הרבים)

  2. ברוך הבא נעם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעם רחמילביץ'