שלדג רקק עורך, מתרגם, כותב, מנמנם
עזבתי את העבודה מוקדם, בצהריים, כדי להגיע אל בית החולים; לפני כן דיברתי עם אשתי. היא התקשרה אליי. הקול שלה היה שביר. היא סיפרה שמצבו של אביה, המאושפז כבר שבוע, הורע. כיביתי אורות, נעלתי את המשרד והלכתי בצעדים גדולים אל תחנת האוטובוס השוממה על הכביש הראשי וחיכיתי. דרך האובך האפור-צהוב ראיתי את המכוניות זורמות מולי במחזוריות רמזורית. עמדתי בחום הלח והתפללתי שתבוא כבר איזו מונית כדי שכבר אגיע, כדי שהוא ידע שאוהבים אותו, אולי זה יקל, כדי להיות אתה ביחד מול הסבל של אדם קרוב כל כך, אבא, אבל הכול זרם בעצלתיים. חוץ מאיזה אופנוע צהוב מבריק רכוב על ידי אופנוען צעיר חבוש קסדה שחורה, שאמנם לא הרעיש כמו בסרטים אבל השאיר את כולם מאחור ברייס, הכול היה חדגוני. מונוטוניות פרברית. פה ושם שריקה של דררה ירוקה מתעופפת מצמרות האקליפטוסים של המחנה הצבאי הסמוך, ושוב רחש המכוניות, עולה ויורד. וגם המכוניות המעטות שהאטו ליד התחנה לא עצרו – או שלא עצרו לי. השעה כבר היתה שתיים ארבעים. כשהגיחה לבסוף מן הרמזור המתעורר מונית צהובה, נופפתי לה לעצור. הנהג הבהב באורות לוודא שאני רציני ואז עצר לי. התיישבתי. אישה הזיזה את התיקים לפנות מקום. כשגמרתי לשלם, הרמתי את הראש. דרך החלון ראיתי את מטע הזיתים הסמוך לתחנה. התאכזבתי. חשבתי שכבר נהיה רחוקים יותר. חשבתי עליה, אשתי, מדברת אל אביה בקול רך, מלטפת את ידו הנגרית, רואה את גלי הסבל תוקפים את מי שהיה לה ותמיד יהיה לה חוף. המטע התחלף בשדה. עוד מכוניות זחלו לצדנו, אחרינו, לפנינו. עוד לא הגענו לרמזור הראשון אפילו. צפצוף החדשות. חיל האוויר. סוכנויות זרות מדווחות. מה לי ולזה. כמה זמן נשאר? בדקתי הודעות בטלפון. פתאום כולם החליטו לחזור מהעבודה דווקא עכשיו, דווקא בכביש הזה, המאובק. אישה צעירה אחת בשמלה לבנה ירדה ממונית שעמדה ברמזור אדום, יד אחת מצמידה טלפון נייד לאוזנה, השנייה אוחזת תיק. רצה במהירות מדהימה בין המכוניות על עקבים דקיקים, חצתה צומת מסוכן בשלום ונעלמה מאחורי טור המכוניות. בינתיים התחלף הרמזור לירוק, אבל הפקק נשאר. איזו מכונית היתה תקועה בצד הכביש והאטה את התנועה. נו, מה יהיה. יאללה. עברנו את הרמזור. עוד מכונית חסמה את הכביש בזווית מוזרה, עיקום קל בפינתה הקדמית. על הכביש שכב אופנוע צהוב, מבריק. לידו, על האספלט החם, היה שרוע גבר בחולצה משובצת, הקסדה עוד לראשו, בלי תנועה. שני אנשי מד"א בחליפות כתומות זוהרות, רוכנים אליו. הספקתי לראות איך הוא מנסה לאסוף את ידו אל בטנו לפני שהוא נעלם מאחורינו.
קראתי את התאור הנפלא הרגיש והנוגע הזה כבר בפייס
אבל באתי להגיב שוב נועם היקר כי נגעת בי ברגעיך השבירים מאוד
תודה חנה, על התגובה כאן ועל התגובה שם ועל דברי הניחומים על מותו של מנדל ובכלל חנה על ההסתכלות
יותר מכל נגעה ללבי בועת האהבה הזוגית והמשפחתית בקטע הקצר הזה והיכולת שלך להסתכל גם פנימה וגם החוצה, גם כשאתה שואל "מה לי ולזה?"
רקפת, בתור מטפלת ובתור מי שנושאת שם מקסים ומחייב זה – הסתכלות היא האוכמניות לארוחת הבוקר שלך 🙂 תודה
תיאור רגיש ויפה. לפעמים רואים כאב בכל מקום…
הפעם כאב התלבש על כאב. ומה שנראה במבט ראשון ככאב בדרגה מסוימת משנה את דרגתו בהמשך. אני חושב שהאופנוען לא נפגע קשה. אבל חמי לא אצר לצערי כוח. נורית תודה לך
ממש מזהה. היייתי לאחרונה במצב דומה מאד. כשאת רואה את האדם שם, הוא שגרם לפקק, שרוי על הרצפה…. לא המחשבות משתנות.