שלדג רקק עורך, מתרגם, כותב, מנמנם

קושר על המותניים משקולות כסופות – ספרי היסטוריה, ריאיונות, קונצרטים קאמריים, אותיות פורחות, שירים – מוודא שהם צמודים אליי ולא טבעו בחול השגרה; בודק את וסתי האוויר העתידים להערות אל ריאותיי צמרות ברוח, עיניים צוחקות, ילד צוהל בחצר גרוטאות, צלילי חליל, מחול של אנחות – דואג שזרם החמצן יהיה עקיב כפעימות מַרְפֵּס תינוק ישֵן, כמקצב צרצרים בליל קיץ, כחוטם הלח ...

רחש עובר את האולם המאובן – סנטרים מורמים מחזות שהצטמקו, נעליים נוקשות על שאריות ארוחת הצהריים שנשרו כשנים, ואז זה בא: גל אחר גל מציפים השירים את אנשי סוף הדרך, משחררים את התקווה שהתחפרה במחילות השכחה, מנקדים את החושך בגחליליות עיניים זוהרות, מלחלחים אדמה בקועה בחיוך דק, ורוח האדם גוברת על הקנקן הנסדק, ולרגע אתה חוזר למה שהיית, והארץ חוזרת ...