שלדג רקק עורך, מתרגם, כותב, מנמנם

אניח לרגשות להתנופף ברוח; ארטיב פניי במי ספרים צלולים, אטיל עוגן באותיות אשר הותכו לממשות אחת, אשלה ברשת מטפטפת רעיונות, צבעים; אהיה קל כנוצה שנמלטה מכר נחבט, אשקיף מלמעלה על עט החובלים אנופף לו לשלום, אנשום עמוק.

הפריחה היתה קצרה, לא, אומר זאת כך: הצפייה היתה כזו, היא החלה בתחנה הראשונה, נמשכה לסירוגין בין נמנום קל לשקיעה בעיתון הבוקר, והסתיימה ללא מילים אי-שם בתחנת הביניים, ובינתיים התרפקו שני האוהבים זה על זו על מושבי הבד הניבטים לים מכורבלים באור הרך הניגר מארבע עיניים נוצצות; ואנחנו, קוצי סוף הקיץ שיבשו, תרמילי זרעים ניגפים על אדמה מתבקעת, החרשנו רגע ...

אחרי ששמעה את סיבוב המפתח בדלת ואת המלמול החרישי הולך ומתרחק, חזר השקט לבית. היא שכבה מתחת לשמיכת הפוך הרכה בעיניים עצומות. שערה החום היה פזור, חלקו נח על הכרית, ורובו על הסדין הצהוב. היא שכבה במנוחה, רגליה מוצלבות, ורק אצבעותיה שהחליקו הלוך וחזור על שולי השמיכה העידו כי היא ערה. ציוץ צולל של ציפור חתך במפתיע את השקט. אבא ...