בננות - בלוגים / / תיאטרון בובות – על 'מה שביניהם' לעמירה הגני
תכלית
  • שי אריה מזרחי

    פרסמתי ספר שירה ראשון ב-2003 ששמו "ציוּן". פרסמתי ביקורות על ספרי ושירה ופרוזה בכתבי עת שונים, כמו גם שירים. מאז יוני 2010 מנהל כתב עת מקוון לשירה ששמו כאוס. מתרגם מזה שנתיים-שלוש משיריו של המשורר האנגלי-אמריקאי ו"ה אודן, שחלקם פורסמו בכתבי עת שונים.  ספר שירים שני  "הוא המסמן את המקום" ראה אור בהוצאת רימונים (2012).  עובד כעורך לשון.

תיאטרון בובות – על 'מה שביניהם' לעמירה הגני

 

 

 

 

הביקורת פורסמה לראשונה בעיתון הדף הירוק


 

מה שביניהם/ עמירה הגני, ספרית פועלים, 151 עמ', 2010

 

בכתיבה עדינה, קולחת, בהירה ומדויקת מנתחת עמירה הגני, משוררת וחברת קיבוץ גן שמואל, את דמויות הקיבוץ השונות, הצעירות יותר והצעירות פחות. אחת-אחת הן שוכבות על 'מיטת הטיפולים' שלה ומספרות את סיפורן, הקשור לדמויות האחרות בסבכים של יחסי משפחה, אהבה ושנאה, קרבה וריחוק.

 

הספר נפתח בסיפורו של איזי, שלילה אחד קם ממיטתו שלו ושל אשתו, חנה, ומחליט להטביע את עצמו באחת מבריכות הדגים הסמוכות לקיבוץ. סיפורו, או ליתר דיוק סיפורם של אנשי הקיבוץ המתמודדים עם התאבדותו, מסופר על ידי השאלות, התהיות, הוויכוחים, ולבסוף, השכחה – כאילו לא היה קיים.

 

מכאן הסיפורים על דמויות הקיבוץ השונות מתערבבים זה בזה, מסתבכים ומסבכים את הדמויות, עד שבקריאתי את הסיפורים הרגשתי צורך עז לשרטט מעין אילן יוחסין משפחתי, כזה או אחר, שיעשה סדר בדברים. לא אעשה זאת כאן, אבל אתאר חלק מהקשרים הסבוכים בקצרה: איזי, שהטביע את עצמו, חנה, אשתו, שמרגישה כי "גם לו חי איזי, לא היה כאן עכשיו. וגם אני לא". (עמ' 51), אברהם, מנהל העבודה במטע האבוקדו, שמרבה בשתיקה גם עם אחרים וגם עם אשתו, מרים, ונשאר במחשבותיו הענייניות, הגשמיות, בלה ומיכה, הוריהם של עוזי, דודו, ויצחק'לה, הבן הצעיר. תרצה, אשתו של עוזי, וחתונתם ה"מקובצת", אפרים, מזכיר הקיבוץ הצעיר, ונינה, מזכירתו, המבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, שמפתח רומן עם חנה, אלמנתו של איזי, ומוטל, בעלה של נינה, שהיה לו רומן עם חנה, ומכיוון שכך נינה נוטרת לה טינה, גם אחרי שהתאלמנה מאיזי. וישנה גם ענת, שנדמה שמעורבת בכל הסיפורים, אך תמיד מהצד, בשקט, במעין התבוננות על, חרישית אך יודעת כל. מי נשאר מחוץ למעגל?

 

הקיבוץ כולו נסער כאשר יצחק'לה, בנם של בלה ומיכה ואחיו של עוזי, נתפס גונב תרמיל של אבוקדו מהמטע של אברהם. ולא כדי לאכול אותם. הוא לא אוהב אבוקדו. גדי, שמחליט להיכנס סתם כך לחדרו, מוצא את התרמיל ומלשין לרכז המשק, בארי ואחר כך מייסר את עצמו על כך – "מי ייצא הגנב אז, גדי? לא רק מתפרץ בלי רשות, גם לוקח שלל בלי לשאול, ועוד ממהר עם זה, לשים כתם, ללכלך, להשמיץ. ולמה, בשביל מה?" (עמ' 66). לבסוף יצחק'לה מחליט בעצמו להסתלק מהקיבוץ ומשאיר את חברי הקיבוץ עם תהיות לגביו ועם כאב על הבן האובד, שסרח וגנב מהקיבוץ עצמו, ולבסוף ברח בלי להשאיר אף סימן.

 

אלה סיפורים וקשרים שניתן למצוא רק בקיבוץ, אבל התצריף שעושה בהם עמירה הגני הוא מרתק ומחדד את המסקנות הישנות אך המוכרות על טבע האדם: כל אחד לעצמו, במין ייאוש פרטי משלו, כל אחד, ותחושותיו, מחשבותיו והרהורי לבו, דמויות בהצגה של תיאטרון בובות, כשלכל בובה הצגת יחיד.

 

הספר מסתיים בשיר המתפרש על שלושה עמודים,  אניגמטי מעט ומוכיח של ענת, הנעלמת, המשקיפה מהצד, שדרכו מסופר סיפורה: "שיר עשרה כושים קטנים/ חיים ביחד בשלווה ובנחת/ אחר-כך מתחילים להיעלם/ וזה עיקר השיר/ ההיעלמות החרישית הזאת שאין יודע להיכן".

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשי אריה מזרחי