מִכָּאן אֲנִי רוֹאֶה
הַיַּמָּאִים אוֹבדִים וְשָׁבִים
הַשָּׁמַיִם מַחשִׁיכִים
בְּצֶבַע
הָיִינוּ חַיָּלִים
וְהָיוּ מַחבָּרוֹת לָנוּ
הָיִינוּ חֲגִיגָה מַבעִיתָה לִנְשָׁמוֹת מֵתוֹת
אַחַר כָּך עָסַקנוּ הַרבֵּה בִּתפִלָּה
מִלִּים חֲדָשׁוֹת לְהוֹצִיא מִן הָעוֹלָם
בַּזבְּזָנוּת שֶׁל עֲשִׁירִים לְרֶגַע
וְאָז הָיִינוּ חַיָּלִים
שֶׁל הֶבזֵק שֶׁל שִׁכְחָה
וְכָל הַמֵּתִים אִתָּנוּ אָז
עָבַרנוּ דִירָה
לָמַדנוּ לִסגֹּר דּלָתוֹת מִן הָעוֹלָם
חָשַׁבנוּ לָדַעַת מִי אֲנַחנוּ
הַדָּם הִרעִישׁ בְּהָצִיפוֹ הָעוֹר
הִכחַלתָּ עֲנָנִים בְּפִגּוּמי זָהָב
אֵיך לְתוֹך הַזּמַן הַזֶּה אַתָּה מַכנִיס שַׁבָּת
"למדנו לסגור דלתות מן העולם". ולו בשביל השורה הזו. ולא רק. מרשים ביותר, אמיר.
והבָאת כתב היד, רעיון מקסים! לחשוב שבעוד כמה שנים לא יהיו יותר כתבי יד (פשוטו כמשמעו), בלי המחיקות, ההתלבטויות, שינויי הגירסאות. עצוב. המחשב מנצח.
לאמיר,
שיר מבעית לחלוטין. מאוד מעניין שהבאת את טיוטת השיר.
היטבת בעיני לתאר את רוח התקופה, ואת שגברים עוברים.
(מצטערת, יש לנו כבר חמש טייסות) אבל לא הרבה חיילות באמת נלחמות.
אתה יודע יש בשיר הזה משום תשובה לפליטים שלא רואים את הים. כך או כך כולם נפגעים. השיר שלך באמת מותח את זה עד שיר הגבול ולפי המחיקות נמנע מפטאתיות. נקי לחלוטין.
אולי היה צריך להביא את ברק שריכל עם גנץ שצריך רק להביא את הנשים שישירו (זה בסרקזם). ראיתי מספר שירים שלך בשירי התנגדות.
אבל, טוב לקרוא אותך.
חוה
חוה, פִצפצת לי את העצמות, כמו שאומרים אצלנו. כל עניין שאת אומרת על עצם אחרת. על לשד-נפשי. תודה לך מאוד.
תלמה תודה מקרב הלב.
אין כמו צליל הישארותה של שורה בדברים של תגובה.
אני מאושר.
השיר שלך אניגמתי במידה, הוא מעביר תחושת כאוס וכאב, מצב בלתי ניסבל אבל קיים, של חרדת ההישרדות , שאין לך שליטה על עצם קיומך, במערבולת החיים המנוסחים שלך התערבלו רגשותי בכאב עמוק.
שלום,
שיר מרתק ועשיר, חושף עולם עכשווי ומשהו סוריאליסטי.
תודה
רות
תודה גדולה אורה, ותודה גדולה רות.
שנדע לעשות בעכשיו התת-מציאותי הזה, בבלתי-נסבל הקיים.
אמיר- אני מנסה להסביר מה לא הניח את דעתי.
שימושי השפה למשל: הַשָּׁמַיִם מַחשִׁיכִים בְּצֶבַע. אינני בטוח שהמבנה נראה לי מחייב.
הוא דומה גם כאן: וְהָיוּ מַחבָּרוֹת לָנוּ – מעלה את השאלה אם שינוי מתבנית שגורה [היו לנו מחברות]
למה שיצרת הוא עניין בעל משמעות. גם כאן סדר המילים הכאילו משובש עומד במרכז ותובע תשומת לב: "מִלִּים חֲדָשׁוֹת לְהוֹצִיא מִן הָעוֹלָם" הפועל יכול היה לעמוד בראש ואז היה המשפט בנאלי: לְהוֹצִיא מִן הָעוֹלָם מִלִּים חֲדָשׁוֹת … שורות יפות ופיוטיות כמו: הִכחַלתָּ עֲנָנִים בְּפִגּוּמי זָהָב חוגגות בשיר – דומיננטיות ואינן מחייבות פירוש והפשטה אבל… זה בעיני קצת מסוכן אם הן מאפילות על שאר הטקסט.
השורה המסיימת על השבת מתייחסת פתאום למימד הזמן. הזמן ומושגיותו של השבת שאינה מהדהדת בשיר – האם מובן השבת הוא דתי כאן? מושג התפילה בשורה החמישית אינו מספק לי יותר מרמז דקיק.
המצוקה מובנת היטב. "המשוררוּת" מובהקת.
והטיוטות נהדרות! מצפה לשיריך. בהוקרה
יוסף יקר,
דבריך על הפרימוּת קרובים ללבי.
השיר איננו מהודק עבורי, וגם מהמעט שאני מזהה מקריאותיהם של אחרים, אני מוצא חוסר אחדות שמאוד שובה את עיניי. רבים שונים קוראים את השיר שונה. ואכן, אני מסכים אתך לגמרי, שיש פה איזו פיגומיוּת תחבירית-נושאית.
בעניית השבת, וודאי שהיא דתית, הלא ככל הידוע לי כל שבת היא דתית. שבת הוא רעיון דתי, כמו גם תפילה. והשבת נכנסת כך, בלי שנרצה בה, והיא דתית עלינו, או משהו כזה. אני לא אומר דברים אלה מתוך כוונה להסתיר את הקושי שלך, אני מבין אותו. אני רק צובע אותו בצבעיי. תודה לך מקרב לב על הקריאה ועל הדברים, אמיר
תודה.
אמיר, זה כל כל משונה. כתבתי לך תגובה ארוכה ומושקעת אבל משום מה הימאים שלך הטביעו אותה בים האינטרנט או היא לא נשמרה כראוי. וכשכתבתי אותה חשבתי לעצמי אולי תעתיקי אותה והיא תישמר כי ממש כתבתי על השיר של מאמר. וכעת כשאשחזר את הדברים על שירך היפה לעולם הם לא יהיו דומים למה שהרגשתי וכתבתי לפני כשעתיים. ראשית אני אומר שהשיר מפתיע את הקורא. ואני כל כך כך התרשמתי שהעתקתי את השיר לתוך התגובה ותהחלתי להתייחס לכל שורה כמעט. אעשה זת גם כעת ואכתוב לך עד כמה שאני מצליחה לשחזר מתוך השיר בעצמו ומתוך הזיכרון שלי בעקבות הקריאה הראשונית. אני מאמינה שהתפעמות ראשונית מיצירה היא המשמעותית ביותר. במיוחד כשאתה קורא שיר אם השיר לא הדליק אותך ולא גרם לך תחושה ורצון להגיב לא תוכל לעשות זאת. זה לא קורה לי הרבה שאני רוצה להעתיק את השיר, לכתוב עליו בפרוט רב. ולכן קצת הרגשתי החמצה כשראיתי שהתגובה נעלמה לא נקלטה.
ראשית העמדה של השיר שלך עם צילום של כתב היד מתריסה מולנו הכותבים הדיגיטאליים. יש כאן אמירה מסויימת בפוזיציה בה השיר מועמד כאן. אל תישכחו שכתבתי את השיר בדיו. כתבתי את השיר בדם לבי. העמדה שלך מיוחדת ומקורית. ואני גם זוכרת את יד הנפץ הגיליון שחילקת בהיותך בראשית שנות העשרים שלך. נדמה לי שפגשתי אותך כמה פעמים וקיבלתי ממך גיליון משירתך. גם ישבתי בדוכן שלך עט לשינוי אבל פעם לא עצרתי ובאמת, התחקתי אחר כתיבתך. וכעת אני רוצה ומוכנה.
מִכָּאן אֲנִי רוֹאֶה
בשורה הראשונה של השיר הפתיחה היא במילה המציינת מקום, אבל מהו המקום הזה כאן? וגם הפתיחה במילית היחס מ' חשיבותה של המילה מתבררת בהתייחסות לשיר כולו שכן השיר נע בין מקומות ובין קהלים. מפגיש את הקורא עם אווירה מסויימת מלנכולית המבטאת אמירה פילוסופית על החיים הקולקטיביים.
הפוזיציה של המשורר הכותב או הדובר מובדלת בשורה הראשונה. הביטוי אני רואה מעמידה אותו בעמדה של נביא או חוזה.
ומהו המראה אותו הוא רואה? התמונה שמתגלית בשורה השנייה היא תמונה של פרדוכס החיים. וכעת כשאני כותבת את התגובה שלי בשנית אני גם מרגישה זאת. אובדים ושבים. הימאים הם אולי מטאפורה של קיום. האדם כמפליג בים הסערות.
בסיטואציה הזו השמים מחשיכים, אנלגויה בין תחושות האובדן והקדרות שאופפת את השיר לאורכו. גם ים של פרדוכסים.
הַיַּמָּאִים אוֹבדִים וְשָׁבִים
הַשָּׁמַיִם מַחשִׁיכִים
בְּצֶבַע
מלשון היחיד עובר הדובר ללשון רבים. ניכר שהוא רוצה לדבר על הכלל על היבלעות היחיד בתוך תשתיות חברתיות. רצונו לומר את דבריו ולכן הוא בוחר את עמידת הנביא, מבדיל בינו לבין כולם. מדבר גם על האנחנו וגם על עצמו.
הָיִינוּ חַיָּלִים
גם החיילים וגם הימאים יש בהם משהו מן הסולידריות. ציות ועמידה בפקודות. הימאים הם באזרחי והחיילים בתחום הצבאי. החיים כתכתיבים כמסכת של ציוויים.
וְהָיוּ מַחבָּרוֹת לָנוּ
הָיִינוּ חֲגִיגָה מַבעִיתָה לִנְשָׁמוֹת מֵתוֹת
אַחַר כָּך עָסַקנוּ הַרבֵּה בִּתפִלָּה
מִלִּים חֲדָשׁוֹת לְהוֹצִיא מִן הָעוֹלָם
בַּזבְּזָנוּת שֶׁל עֲשִׁירִים לְרֶגַע
וְאָז הָיִינוּ חַיָּלִים
שֶׁל הֶבזֵק שֶׁל שִׁכְחָה
וְכָל הַמֵּתִים אִתָּנוּ אָז
עָבַרנוּ דִירָה
לָמַדנוּ לִסגֹּר דּלָתוֹת מִן הָעוֹלָם
חָשַׁבנוּ לָדַעַת מִי אֲנַחנוּ
הַדָּם הִרעִישׁ בְּהָצִיפוֹ הָעוֹר
הִכחַלתָּ עֲנָנִים בְּפִגּוּמי זָהָב
אֵיך לְתוֹך הַזּמַן הַזֶּה אַתָּה מַכנִיס שַׁבָּת
איני יכולה לכתוב על כל השיר, אבל ניכר שיש בשיר התרסה, חיפוש דרך. המילים החדשות גם הן אמירה ארספואטית של הכותב המחפש את דרכו בעולם הכותבים. הכתיבה כתפילה השיח האמיתי שמתבטא בבקשה לחידוש. יש גם מאבק בין מה שרוצים לשכוח למה שרוצים לזכור. לסגור למחוק לאבד ולהתחיל מחדש. השיר מבטא ניגודים בעולם הנצפים על ידי הכותב ויחד עם זאת הוא גם רואה את פיגומי הזהב את הזמן של הקדושה. מתוך השיר נוצרת קאטרזיס.
אהבתי מאוד.
שושנה
שושנה יקרה,
תודה מקרבי הלב.
גם מדברייך החלקיים אני מקבל, לפי תחושתי, את תמונת קריאתך. אני שמח במיוחד שהתייחסת לפתחיה, שהיא פיגומית במיוחד – מבחינת חיבורה להמשך.
אני בעצמי עוד אינני יודע מה בדיוק עשות עם העמדה ה"נבואית" הזאת אל מול ה"אנחנו", האם לומר את האמת (כמו שקורה לפעמים בכתיבת "אנחנו" שירי שכזה) מדובר בעצם מחומריו של האחד.
את כותבת על התפילה כדיבור "אמיתי". אני דווקא שמח, במקרה הזה, לעמוד גם אל מול נקודת הדיבור, או המבט, המתפללת, ולומר במידה מסוימת את תפלותה. מבחינתי האישית, זה חצי-צעד קדימה.
תודה שוב על הדברים.
והרבה טוב,
אמיר
איך לתוך הזמן הזה אתה מכניס שבת-
שאלת השאלות , עצם המהות ממש
איך מכניסים הוד מלכות לחשכת העבדות
בשביל השורה הזאת שווה כל שירך היפה בחיי
תודה חנה!
הרבה זמן השורה הזאת מתרוצצת בקרבי.
אני שמח מאוד שאמרת אותה כפי שאמרת אותה.
שבת שלום,
אמיר
מחבקת אותך חיבוק מהלב, אחי
ושמחה שאתה כאן
שנזכה שימינו יהיו מלכות דאין סוף
ולילה כיום יאיר
בינתיים נאיר ביצירה
השיר באמת חזק וכל מה שנכתב עליו ועוד..!!
אבל אני קיבלתי אותו בלינק דרך מייל מממך כשיר לשנה החדשה, כנראה שקטונתי. מה הקשר בין השיר לשנה האזרחית החדשה?? אם בכלל..
קיצור תולדות האנושות{מבט מגבוה?} בעיני שיר נפלא
תודה למגיבות ולמגיבים.
ענבל יקירתי, לשאלתך על עניין השנה – גם אם הדבר אינו מורגש מאוד והשיר כבר מתגלגל ממילה למילה כמו היו שם מאז ולְשלום, השיר נכתב ופורסם מתוך כעס גדול. ומועד סופהשנה נראה היה לי הזדמנות של הפסֵק, של שיר. ושיר מדמם-תקווה הוא השיר המתעגל הזה. שבוע טוב.
שלום אמיר, אשתף אותך בדבר מעניין – פער בתחושתי בין שתי קריאות שעשיתי בשירך. לפני כשבוע וחצי קראתיו לראשונה. מיד חשתי כי מקופלת בו עוצמה גדולה, אך הוא הציף אותי וחשתי כי מה שברצונך לאמר אינו מהודק, אולי כמו כתב היד המצורף (רעיון יפיםה המזמין תערוכת שירה וכתב ידה לידה). הבוקר העלית את הקול הקורא, ונכנסתי לבלוג, ונזכרתי בשיר וקראתיו. גם הפעם הוצפתי, אך במידת בהירות המאפשר לי להגיב. הרי ההצפה, חוסר הבהירות, הפרוק – הם תמצית החוויה הקיומית בה עוסק השיר.זה שיר שעושה לקורא את מה שאתה מדבר עליו, לא מספר לו עליו. ובכל זאת, אין כאן נהמת ייאוש, כי אם משאלה גדולה למשמעות וחיבור – וזה יופיו הגדול של השיר בעיני. עניין השבת, כמובן, לוקח לשם, אך גם השמיים, המופיעים בהתחלה ובסיום, ובשני המקרים מתרחש בהם תהליך פלאי, שמעל המציאות, ואולי יש בכוחם לנחם ולעטוף ולחבר ראשית ואחרית. כעת עלי לברר מה קרה לי בין שתי הקריאות, או מה קרה לי הבוקר, אבל לא אטריח אותך בזה. תודה על השיר!
גיא יקר,
שלום ותודה.
את שתי הקריאות שקראת עברתי גם אני. ומופלא בעיני הדבר, כלומר הקשר הזה בין קריאת הכותב את עצמו וקריאת הקורא-ממש. שקריאתי כאן גם היא מגומגמת, וקשה, גם הקריאה טיוטה היא. וטוב לדעת שהשארתי לך במה להסתבך, לתעות, ולבקר בו פעמיים, לראות שני צדדים של האור, כשחושבים על זה, זה יותר מצד אחד. ובשבילי כרגע, טוב גם ששני הצדדים מערערים זה את זה, מפרקים מעט, מחלחלים, מחללים שם.