יהדות, יצירה, אדם קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים
לפרשת וישלח: קולה של דינה לא נשמע! / מוטי לקסמן, תשע"ו.
קול הבת לא נשמע.
בת נולדה ללאה אשת יעקב, "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". [א]
בת נולדה ללאה אחר הולדת שישה בנים: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יְהוּדָה, יִשָּׂשכָר, זְבֻלוּן.
לאחר לידת כל בן מצורף מדרש או הסבר לשמו, מדרש המבטא את רחשי הלב של לאה. [ב]
לאחר לידת דינה אין מדרש או הסבר לשמה. אין רמז לרחשי לב האם, עם הולדת הבת.
יתר-על-כן, הודעת ההריון של כל הבנים נפתחת במילה "וַתַּהַר" ואילו לגבי דינה נאמר, "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". [ג]
כאילו לא היה מה לומר לרגל הולדת דינה.
שקט.
אישה ילדה שישה בנים, נולדה לה בת, וליולדת אין אפילו מילה אחת לומר?
פרשנים רגישים לכך, חלקם מתייחס לכתוב בהתאם למדרש בתלמוד הבבלי: "'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה', מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה! – אין מזכירין מעשה נסים". [ד]
כך רש"י גם תורה תמימה על אתר.
רשב"ם מבחין בין הולדת בן להולדת בת [ה].
ראב"ע מעלה סברה שדינה הייתה תאומה לזבולון [ו].
בת בין בנים הרבה [ז], מה תעשה?
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". [ח]
אמירה זו מעלה התייחסות לפחות לשני עניינים.
הראשון,
מה מובן "וַתֵּצֵא"?
רשב"ם מבין זאת כתיאור מיקום: "כי חוץ לעיר נטה אהלה ויצאה משם ונכנסה לעיר". [ט] ראב"ע סבור שדינה יצאה מיוזמתה היא. [י]
השני,
מה מובן "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ"?
יונתן מבין בכך "לראות בנימוסי בנות עמי הארץ". [יא]
קיל סבור "לראות בתכשיטי בנות הארץ שהגיעו לפרקן, שהיו יוצאות לחול במחולות במועדים מסוימים". [יב]
גם "בקשה לראות, ונראתה". [יג]
מהכתוב במקרא וגם מהבנות פרשנים מצטיירת תמונה של אוירה רגועה, כמעט אידילית: יצאה דינה לטייל, לפגוש בנות נוספות, אולי לפטפט, אולי לרכל מעט עם בנות אחרות?
מופיע איש, שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.
דינה יצאה לִרְאוֹת, פועל זה מתאר גם את הופעת האיש בסיפור, "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ". [יד]
ריקאנטי מוצא כבר בפסוק זה רמז לבאות: "וטעם הַחִוִּי – מלשון נחש הקדמוני". [טו]
אכן, הראייה של שְׁכֶם היא ראייה מסוג אחר.
בעקבות הראייה באים שלושה פעלים רצופים: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". [טז]).
הפועל הראשון "וַיִּקַּח", מציין פעולה רגילה של איש כלפי אישה במקרא [יז].
אבל שני הפעלים הבאים "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" מציינים בפירוש אינוס אישה לקיים יחסים [יח].
קולה של דינה אינו נשמע.
תמר למשל, הנאנסת על ידי אמנון מגיבה, קולה ממש רועם! [יט]
אין ספק, מתואר כאן אירוע חמור ביותר, אבל דבריו של שכם מרמזים שייתכן מאוד והמקרה משקף סערת רוח המביאה לאיבוד שליטה, "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ". [כ]
תגובת דינה אינה כתובה.
ואכן, "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה". [כא]
אין תגובה של דינה.
אבל נא לשים לב, דינה אינה חוזרת למשפחתה היא אינה מתרחקת מבית שכם [כב].
האם אין בכך רמז עבה לתגובתה או לעמדתה של דינה?
האם דינה הסכימה להצעת הנישואין? אולי סירבה? אולי התנתה תנאים?
אין רמז לכך במקרא.
קול האישה אינו נשמע!
גם קולו של יעקב האב נאלם דום: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם". [כג]
גם לאחר שובם של הבנים אין הוא מוציא הגה, והם שמעון ולוי, משלים בערמה את שכם וחמור אביו בשקר, ואחר-כך הורגים בהם הרג רב.
יעקב מגיב הפעם בחשש מתגובה מתושבי הארץ. [כד]
אבל, בניגוד לדויד, יעקב בסוף ימיו מבטא ביקורת חד-משמעית כלפי מעשה הרצח: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". [כה]
וקול דינה דומם.
איני יודע.
אבל, אולי אם קולה של דינה היה נשמע, אולי היה נמנע הרצח וזרע של שלום היה נזרע?
אבל אין קול לדינה, ואם היה ביטוי לקולה, מה הייתה אומרת?
הסופרת מירה מגן מציעה אפשרות אחת: "כבודי? כבודי נקרע ממני עם בתולי ושולמה לי תמורתו אהבה, ואתה ולוי אחיך, שלא באתם לעולם מאהבה ואפילו לא מתשוקה, איך תדעו מה זאת אהבה? קנאת אמנו הרתה אתכם וחוֹלְלָה אתכם קנאים מרֶחֶם". [כו]
"אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו" [כז].
אז אולי הדין הנורא בוצע
בגלל שלקולה של דינה
לא היה מאזין?
ואולי בגלל
שאף אחד
לא היה קשוב
ללב שנענה לרחשי
אהבה?
<><><><><>
הארות ומראה מקום
[א] בראשית ל, כא. [ב] ראובן, בראשית כט, לב; שמעון, שם, לג; לוי, שם, לד; יהודה, שם, לה; יששכר, בראשית ל, יח; זבולון, שם, כ. [ג] בראשית ל, כא. [ד] בבלי, ברכות ס, א [ה] "שאין מודים על הבת כמו על הבן. ולהודיעך בא, שכל בני יעקב היו זכרים חוץ מזו" (רשב"ם על אתר).אגב, אמירה שצריכה לעורר שאלה, בעצם למה ההבדל?
[ו] "יש אומרים כי עם זבולון היתה בבטן אחת" (ראב"ע על אתר). [ז] אמנם בהמשך מופיע הביטוי "בְּנֹתָיו" (בראשית לז, לה וגם מו, ז), אך מקובל שהכוונה לכלותיו של יעקב, נשות בניו. [ח] בראשית לד, א. [ט] רשב"ם על אתר. [י] ראב"ע על אתר. [יא] יונתן על אתר. [יב] יהודה קיל, ספר בראשית, כרך ב, ירושלים תש"ס, עמ' תנו. [יג] שם. [יד] בראשית לד, ב1. [טו] ריקאנטי לבראשית לד, א. לתשומת לבך, בלשון היום מכנים בשם "חיואי" ציפור טרף הקרויה גם "עיט הנחשים", אך בארמית "חיואי" הוא נחש. [טז] בראשית לד, ב2. [יז] ראה למשל: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו" (בראשית יב, ה1. [יח] כך גם בסיפור אמנון ותמר "וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמואל ב יג, יד. [יט] "וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ" (שמואל ב יג, יב–טז).
[כ] בראשית לד, ג. זאת בניגוד מוחלט לתגובת אמנון, "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (שמואל ב יג, טו). [כא] בראשית לד, ד. [כב] זאת אנו למדים מהכתוב בפרק הנדון בזה, המספר שלאחר רצח גברי העיר "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית לד, כו). [כג] (בראשית לד, ה).נא לשים לב, גם בסיפור אמנון ותמר קולו של האב דויד אינו נשמע: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (שמואל ב יג, כא).
[כד] "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל). [כה] בראשית מט, ה–ז. [כו] מירה מגן, "אני דודתה של שֶׂרַח, ורחל היתה דודתי" בתוך רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית, תל אביב 1999, עמ' 277. [כז] שם, עמ' 278.