השיח של לאקאן חלק ראשון

הספר שלפנינו, למרות שמו איננו השיח של לאקאן. הוא יותר השיח של בנימיני עם לאקאן, המתרגם מפרש ומרחיב את הקודקס העברי של השיח של לאקאן. יצחק בנימיני פותח את הדלת ולא רק לאקדמאים. 
דברי לאקאן. הפרשנות כבר איננה האיש המפורש. בחפירה קצת יותר עמוקה אפשר יהיה לשאול מיהו לאקאן לבנימיני. איזה סוג של אב מכל האפשרויות ניתנות.
 אפשר ללכת ולנסות לפצח את החידות את מה שאולי הן משמעויות ואולי הן לא. מכיוון שזה איננו ספרו הראשון של בנימיני על לאקאן אפשר להגיד שמלבד הרחבת החומר הכתוב והמוסבר בנימיני נמצא בעמדת הבן הנמצא בשלב מלחמה באב הגדול לאקאן. הוא לא משאיר אותו במקום בו מצא אותו הוא מפרש אותו, משנה אותו.
 
לעתים קרובות כשאני מנסה לקרוא את לאקאן נראה לי שהוא צוחק עלינו ונהנה להתעלל בנו, הקוראים. לעתים אינני מבין מה הוא כותב, לא את השפה ולא המשפטים, עד שאני שואל את עצמי האם הוא עצמו הבין באמת כל מה שהוא אמר ויש לו סיבה משלו להקשות עלינו.
 לאקאן התפתח בתקופת הסוריאליזם. וזו לא הייתה תנועה של ציורים בלבד. הם פיתחו שפת שירה. בדומה כל אותן תנועות "איזם" שפרחו בשנות השלושים המוקדמות. 
אומרים שהוא דיבר כך כדי להביא לקהל בצורה מוחשית את השפה של הלא מודע. שזה אחד מענפי התיאוריה החשובים שלו. התת מודע הוא שפה, קבע. וכשהוא בא להסביר זאת זה נראה פשוט והגיוני, כלומר כשהוא רוצה.
 כולם חושבים שהם יודעים מהי פסיכואנליזה, אמר. כולם יודעים כבר שהפסיכואנליזה היא הלא מודע. כולם מדברים על הלא מודע.
 אבל אם יש מחשבות כאלה ומדברים עליהן הרי שזה כבר לא "לא מודע", "מרגע שזה חושב, זה חושב שזה חושביש לו מלים, ואם יש מלים ישנה שפה.".
 לא ניתן לחשוב בלי לדעת שחושבים. ללא המודע הפרוידיאני אין קשר למה שאתם יודעים על הלא מודע. צריך להיכנס לעולמו הפנימי ביותר של פרויד ולא להישאר על פני שטח המלים. קל מדי להיאחז במלים בלי המשמעות העמוקה באמת. 
האם הפסיכואנליזה היא פשוטה כמשמעה, תרופה. כמוסה, אבקת קסמים? אם היא הייתה הרי שזו הייתה כמוסה מיגעת מדי.
 ישנה האמת הפסיכואנליטית, ומהי האמת זו שאלה שנשאלת כבר אלפי שנים, מהי האמת.
 המיניות, עוד מלה שצצה וקיבלה משמעות שאיננה משל עצמה. כל אותם דברים כמו עיתונות, בגדים, האופן שבו מתנהגים, האופן שבו הבנים והבנות עושים את זה. כאילו זו המיניות. אנו מדברים על "חייו המיניים" ( sa vie sexuelle) אבל אם כותבים את הדבר כך ca visse exuelle חייב-הם-נהיים. בצרפתית כמובן יש למלים משמעות עמוקה יותר.
 מצלול השפה האפשרויות שבקרבת המלים הם אלו העוזרים ללאקאן לפתח ולהכניס לתוך הפסיכואנליזה גם את הבלשנות, ובהמשך תיאוריות משדות אחרים לחלוטין. כשמבינים דברים כאלה, מונחיו של פרויד מתעוררים לחיים. מקבלים השלכות אחרות. לכן טען לקאן שהוא פרוידיאני. שהוא קורא את פרויד לעומק ולא מסתפק במלים שהן הספרות היפה של פרויד אלא לכוונותיו הפנימיות העמוקות ולצורך לפרש אותו מחדש. 
ליבו של הספר הוא ניסיונו של בנימיני להראות את השורשים הדתיים הנמצאים בצורה סמויה או גלויה בחלקים של דבריו. אלא שהחלק הזה שבספר מופיע בעיקר בחלק השני שיופיע במאמר נוסף. 
כדי להגיע אל המשמעות הדתית בנימיני מוליך אותנו תחילה למושג האב על כל השלכותיו. האב הוא האל. זה שאיננו, זה שאסור לתת לו צורה זה שאסור להגות את שמו בפירוש, אם הוא מוכר בכלל.
 יהוה. מה שמו. איך צריך להשתמש באותיות כדי להרכיב את שם האב. שמו האמיתי. 
אלוהים שנמצא עמוק בתוך הכלום. מקדש ענק שנבנה לשמו סביב הריקנות. קודש הקודשים הוא לבו הריק של המקדש. 
פרויד לא התעלם מהבנת הדת. הוא כתב פרשנות על משה. מהו הסנה הבוער המדבר. זה שאי אפשר לראותו אלא רק לשמוע את קולו. 
ויאמר אלוהים… המלה העומדת ביסוד הבריאה. ביסוד כל החיים. האמירה המתחבאת מאחורי סמל אחר להבטחה, הקשת בענן. אין אלוהים לדון איתו לפרש אותו, להתווכח אתו. הוא סמלי ומתחבט מאחורי שמו, במלה. ההבטחה המקיימת בממשי היא תמיד הקשת. 

לאקאן הצעיר למד בבית ספר קתולי. בהמשך חייו ניסה להסתיר את הביוגרפיה שלו כדי שלא יימצא קשר בין חייו הפרטיים לבין התיאוריה שפיתח. אך יש רמזים אחדים בהם הוא מפתח נושאים מתוך הדת. למרות שבבגרותו לא היה דתי, מאמין.
 כשהוא קרוב לעשור השלישי של חייו גילה את הפסיכואנליזה ואת הסוריאליזם שהושפע רבות מפרויד. מן הראוי לבדוק את השילוב של נעוריו בבגרותו. כשלאקאן קרא לחזור לפרויד. 
לפי ז'יז'ק מי שהיה אמור להפוך את פרויד לאוניברסאלי היה יונג אלא שהוא אכזב את פרויד. לאקאן הוא מי שהגשים זאת. אך באיזו נקודה עמד לאקאן עצמו? 
הגליאני סוריאליסטי עם רקע קתולי. אך אלו נקודות חיצוניות. יש ביחסים הללו גם קשר אדיפאלי. 
לאקאן הבין את המקום שהוא עומד לתפוס ורצה להרחיב ולשנות להתמודד מחדש עם אב ( אב התנועה) ו -אדיפוס הפרוידיאני. לאקאן ניסח מחדש את מונח האב. הוא רצה להתרחק מדמותו של פרויד כאב מאיים. הוא חזר לפרויד אך בדרכו, כשהפך אותו למסמן. לטקסט מצריך יצירתיות. פחות מאיים ומסרס. 
השיח הלאקניאני השתנה לאורך עשורים אחדים. בתחילת דרכו בשנות השלושים, עסק בשלב המראה ובמערך הדמיוני. מתחילת שנות החמישים עסק במערך הסמלי של השפה והלא מודע. בשנות השישים עסק במה שחורג מהסמלי, בהתענגות עודפת על איווי ועל סיבת האיווי. אין קפיצות דרך משלב לשלב, ההתפתחות היא רציפה. 

לכאורה לאקאן לא השתנה. בנימיני חושב שלאקאן כן השתנה. הוא מנסה להבהיר בספר הזה את המעברים. לבדוק את הרגע בו נולדו מונחים חדשים. בנימיני מנסה למצוא את המקום בו ניסה לאקאן להציב את השיח שלו בתוך המרחב התרבותי היהודי נוצרי. 
בשנת 1953 נתן לקאן הרצאה שכותרתה "הפונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה" שם דיבר לראשונה בהרחבה על שלושת הסדרים העומדים בבסיס חשיבתו. הסמלי, הדמיוני והממשי. בהרצאה אחרת באותה שנה העלה את המושג ואת ההבחנה בין האב הסמלי לאב הדמיוני והביא לשיח את " שם האב" 
לא אכנס כאן לעניין הפוליטי שהיה ללאקאן ומלחמתו באגודה הפסיכיאטרית העולמית. אך באותה שנה נפרד ממנה ויצא לדרכו העצמאית
 הוא נלחם בתפיסה אנגלו -אמריקאית "הדמיונית" שבין המטפל למטופל הוא דיבר על הרמה הסמלית במקום הדמיונית. הדמיוני קורא ליחסים נרקיסיסטים בין המטופל למטפל. כשלאקאן מדבר על הדמיוני הוא מקשר אותו "למיתוס האינדיווידואלי" של המטופל. כלומר, המטפל עובד עם המיתוס הפרטי של המטופל. הוא מגדיר מחדש את מערכות היחסים בין בני האדם תחת הסדר הסמלי ולא רק הנרקיסיסטי. הנרקיסיזם אינו רק שלב בילדות , בסיס אותו הציג בשלב המראה, אלא שהוא הבסיס לפסיכולוגיה. לא רק אהבת האדם לעצמו, הדימוי העצמי אלא גם השלכה של אותו דימוי על הדמויות הסובבות אותו. 

הפסיכואנליזה אינה מדע, טוען לאקאן. היא אמנות. טענה שבאה לייצב את הפסיכואנליזה בין המדע המודרני לבין צורות חופשיות אשר אינן מכניסות את האדם לסד של נוסחה סופית.
 הרקע למדעים ההומאניים, הכוללים את האמנות, יש זיקה בסיסית למידתו של האדם. הפסיכואנליזה היא הדבר הקרוב ביותר לאמנויות הליברליות בעצם השימוש שלה בדיבור. " היא לעולם כוללת בתוכה הופעה של האמת שאינה יכולה להיאמר, הואיל ומה שמכונן אותה היא המילה" 
לכן אי אפשר להתייחס אל המטופל כאובייקט. יש לבחון את הדיבור כמגלם ממד עמוק יותר. היבט מבני שאותו יש לנסח. 
לגבי אדיפוס יש ללאקאן יחס שונה מפרויד. הוא רואה בו מיתוס שצריך לחרוג ממנו. למצוא את המוצא החוצה. לגרום ל "דה-מיתולוגיזציה" כאן נכנס היחס האמביוולנטי בין המטופל לאב.
 לאקאן תופס את האב הקונקרטי כאב דמיוני. לאב בשיח האנליטי יש קישור למערך של נורמות חברתיות. לסדר הסמלי. האב הנו פונקציה שאין לחפש אותה בדמותו של אב זה או אחר.
 לאקאן אינו מבטל את אדיפוס האב של פרויד. הוא מחלק אותו בצורה שונה. 
מבחינת לאקאן מיתוס הוא ייצוג של תקופה. לאקאן מנסה בהרצאה זו להסביר לקהל את התובנה שבלב ההתנסות האנליטית. קיים מיתוס של האינדיבידואל הכולל בתוכו את היחס התוקפני אל האב ואל המטפל. ההתעכבות על כך היא שקיעה בדמיוני מיתי בלא להתקדם הלאה. 
בנימיני מרחיב את דעתו איך מסתתרת הדת מאחורי המונח שם האב. מונח הלקוח למעשה מהבשורה ע" מתי. אצל לאקאן שם האב הוא פונקציה אבהית המסמנת פעולה בשמו של הסדר הסמלי. השאלה אם לאקאן היה מודע לרטוריקה הדתית, בוודאי שכן. בעיקרו המשמעות היא שליחות בשם האב.
 מכאן יתחיל הדיון על הסדר הסמלי כחלק מהפונקציה האבהית המוליך להבנה עד כמה תפקודו של האב הסמלי אינו חופף למיקומו של האב הביולוגי, האב של המציאות. האב הדמיוני מוצג כמושפל, מה שהופך אותו לאובייקט של תוקפנות ולנציגו של המוות. במובן שהאב מאיים בסירוס ובמוות.
 מתוך קריאתו בהיידגר והגל מחבר לאקאן את שני המושגים " המוות" ו "האדון" בחלוקה זו המטפל הוא האדון אליו מביע המטופל אהבה ורצון לקבל תמיכה, אך גם מקום להפנות אליו תוקפנות. פיצול פנימי בין האב כתפקוד והאב כדימוי. 
לאקאן מרחיב את המשולש האדיפלי בן – אב – אם. הוא מוסיף גורם המרבע את המשולש. הגורם הנוסף המתווך הוא המוות. לכאן נכנסת התוקפנות התחרותית. 
לאקאן רואה את הדיבור כבסיס העיקרי שבטיפול, וזו תמצית החזרה שלו לפרויד. לפסיכואנליזה יש רק מדיום אחד: הדבור של המטופל. הוא חשב שהמטפלים צריכים ללמוד היסטוריה של הציוויליזאציה. מיתולוגיה, פסיכולוגיה של הדת וביקורת ספרות. בלשנות ואנתרופולוגיה סטרוקטורלית. כל ההדים מהם שהביא לתורתו. קלוד לוי שטראוס וסן סוסיר שעזרו לו להבין דברים אחרת. כל זה כדי להרחיב את הבנת פרויד. 
הוא מחלץ את פרויד המקורי על מנת להביאו לתוך הקשר עכשווי. הוא מפגין אנטגוניזם נגד הכפייתיות בשימוש הרגשי בטרמינולוגיה פרוידיאנית. 
פרויד ביקש לשחרר את האנושות מהדת. לאקאן מבקש לשחרר פסיכואנליטיקאים מעמדותיהם השקריות ביחס לטיפול. 
לאקאן רואה את עצמו כפונדמנטליסט המבקש לחזור למקור ולא לפרשנויות שסילפה אותו. הוא איננו תופס את עצמו כפרשנו של פרויד.
 הוא מציג את עצמו כמי שמחלץ מהפרשנויות את פרויד "האמיתי" לאקאן חוזר אל ספריו הראשונים של פרויד ומראה שב"פירוש החלום" פרויד מצביע על חשיבות עיבוד החלום. כלומר הרטוריקה שלו. "לחלום יש מבנה של משפט" לו היה מכיר פרויד את סוסיר היה יוצר תיאוריה לשונית של הלא מודע.
 פרויד, כמו לאקאן אחריו אינם שוללים את הטלפתיה. לאקאן אינו מקבל את הגישה למפגש אני – אתה מטופל – מטפל. הוא מכניס את האחר כגורם שלישי, טרנסצנדנטי חיצוני אשר שולט בהתנהלות המודעת והלא מודעת של המטפל והמטופל. 
ככל שאני קורא יותר את הפרקים העוסקים באב, בשם האב. במקום שבו האב מסמל את החוק החברתי הסמלי, אני חש, מבלי יכולת להיכנס להסברים עמוקים, תחושה שמלווה אותי זמן רב והנוגעת לחוזרים בתשובה. מכיוון שאני מכיר כמה וכמה כאלה אני יכול להעיד שאצל חלק גדול מהם הייתה בעיה עם האב הביולוגי הממשי, עם סמכותו. מה שכן או מה שלא קיבלו ממנו. והפתרון היה לחזור אל האב הגדול, בשמים. שיש לו דרישות משלו והבטחות משלו. שכנראה קל יותר להתחבר אליו בחוסר נוכחותו הגשמית וכולו סמל.
 "אותו אחר שאני קשור אליו יותר מאשר אל עצמי היות שבמקום המורגש ביותר של הזהות שלי עם עצמי, האחר הוא המטלטל אותי" ואולי שם צריך לחפש את התשובה מדוע עבריינים, כעיקר כשהם נתפסים, הופכים להיות חובשי כיפות. אף פעם לא האמנתי שזה אקט המופנה כלפי בית המשפט להקלת העונש. זו חזרה סמלית לחוק פנימי. לא שיפסיקו להיות עבריינים אבל הסדר חוקי פנימי שלהם נבנה עם החוק החיצוני. 
בנימיני עובר לדבר על המשפחה אצל לאקאן, לאקאן חושב שהיא מוסד מובנה באופן תרבותי ולא באופן ביולוגי טבעי כמו אצל בעלי החיים. היחסים אינם מתנהלים רק על בסיס ביולוגי. הגזע האנושי מתאפיין ביחסים חברתיים המנוהלים על ידי כלכלה פרדוקסאלית של דחפים.
 השלבים הראשונים של התפקוד האימהי נושאים חותם ביולוגי אך מושג האבהות הושפע ממקורות אחרים. המשפחה היא גוף האחראי להנחלת התרבות באמצעות הדחקת הדחפים ובאמצעות העברת "שפת אם" באופן הזה המשפחה אחראית גם להתפתחות הנפשית של הפרט. היא מנחילה הלאה מבנים התנהגותיים וייצוגים נפשיים שהם מעבר לגבולות התודעה, אך לא באופן ביולוגי אלא תרבותי.
 גם אצל המשפחה הפרימיטיבית הדבר זהה. הנישואים מלווים תמיד באיסורים וחוקים. משמע בסדר חברתי. גם אצלם המשפחה מתארגנת סביב סמכות מרכזית. הציפייה שהמשפחות הפרימיטיביות תהיינה קרובות יותר לחיות וקשריהם מבוססים על פן ביולוגי מתבדות. 
לאקאן איננו מבטל את " התסביך האדיפאלי" אלא שהוא מפצל את דמות האב. הדמות החיובית והדמות השלילית. האב הסמלי והאב הדמיוני.מה שהופך להיות ה"על אני" ו "אידיאל האני" העל אני הוא הסוכן של הרגשות השליליים ואידיאל האני הוא ההזדהות החיובית. לאקאן מקבל את מושג ההזדהות עם האב של פרויד, אלא שהוא מרחיב ומשנה אותה. 
לאקאן מפתח את שאלת דמות האב הנעדר, המושפל (בדרך האדיפאלית) המחולק או המזויף. אך גם מן האם הוא איננו חוסך פרשנות במצב הזה. הוא מנתח את החלוקה בהזדהות בין האב לאם. הזדהות בין אימא רעה לבין אב אשר מתפצל לאב טוב ואב רע.